הרהורים מהמרחב המוגן
הרב יניב חניאכ תמוז, תשסו16/07/2006שלא יהיו אשליות... לשבת במקלט או בחדר מוגן זה דבר נורא. לכמה שעות, אולי אפשר לסבול, אבל מהר מאוד זה ממש נורא.
| אז זהו, זה קרה... בזמן הבריחה מלבנון הייתי תלמיד בישיבת מעלות ואני זוכר שאמרנו כבר אז לכל מי שהיה מוכן לשמוע (לא הרבה) שזה רק עניין של כמה שנים עד שהכל יחזור כבומרנג. ועכשיו, 20 מטר מהבית שלי בצפת נוחתות הקטיושות, אתמול היתה אחת בחיפה, אלפי אחרות בכל האיזור, ומאות אלפי תושבים הופכים לבני ערובה. המחשבות מבולבלות כאשר אתה יושב במרחב המוגן, הילדים מתרוצצים סביב ומאבדים אט אט את הסבלנות וכל רגע מתקשר מישהו לשאול מה שלומך (תודה לכולם, הדאגה האמיתית שלכם באמת מחזקת). בכל זאת, בתוך העשן (20 מטר, כבר אמרנו), זרמי המים מהצנורות המפוצצים והלב הקופץ לשמיים מכל טריקת דלת חזקה, חשבתי שיש מקום להעלות את המחשבות המבולבלות על הכתב. אחרי בקשת סליחה על הסגנון וחוסר ההקצוע. | ||||
| ||||
| למרות זעקותיה ותחינותיה, אמרנו לכם של הורה המנסה לשכנע את ביתו הבוגרת וה"קובעת לעצמה" שלא לנסות דברים מסויימים, ועכשיו היא יושבת למולו, בוכיה. אבל אמרנו לכם... אמרנו שהבריחה מלבנון רק תביא כאב וצרות, אמרנו שהגירוש בעזה יחזק את הצדדים השליליים, יתן זריקת עידוד וכח לאוייבים ויעמיד אותנו, שוב, מול כאב בלתי נסבל. ויותר מכל, אמרנו לכם אז, באוסלו 93, הארורה, שלא נולד האדם שיביא נחש אל ביתו ויצא מזה נשכר. אמרנו, בכאב, בדמע, בזעקה, בחביטת רגליים, בתחינה... אסרתם אותנו ואמרנו, העמדתם אותנו באור מגוחך ומזוייף, ואמרנו, ועכשיו, כואבים, אנחנו אומרים שוב ויודעים בלב כואב שמספיק שלמשך שעות מספר אוייבנו יפסיקו לירות, יחייכו אליכם, ומיד תרוצו לקראתם כאחוזי תזזית. | ||||
| ||||
ילדים צורחים ומאבדים סבלנות, נערות נכנסות להיסטריה ובוכות שעות וכל בום מקפיץ את הלב. אחרי יום, הילדים ממש מאבדים את הצפון. אחרי יומיים, כבר מרגישים שהעצמות מרחפות... ואחרי ארבעה וחמישה... יש בהחלט משהו בעייתי במדינה המנוהלת על ידי אנשי צבא לשעבר. אני מניח שבמונחים צבאיים הקטיושות זה לא משהו נורא, לא גורמות נזק ש(בעיני צבא) יש להתחשב בו. אבל אחרי ששתיים שרקו לי מעל הראש בערב שבת, אני יכול לומר שזה מפחיד... השריקה החלולה הזו, הכל כך קצרה והפיצוץ שבסופה. ובמדינה נורמלית, מה לעשות, טילים לא אמורים לשרוק מעל ראשי אזרחים... יש כאן משהו לא בסדר בזה שנראה לנו שזה בסדר וששתי החזיתות (שפתוחות ברגע כתיבת השורות, שהרי אי אפשר לדעת כמה יהיו עד שבת) נפתחו בגלל חטיפת חיילים ולא פגיעה חמורה, עקבית ונוראית באזרחים. גוש קטיף תמר, ביתי בת החמש שאלה אותי: עכשיו, אחרי שנפלו גם אצלנו פצמרי"ם (ונלאינו מלשכנע אותה שיש הבדל), גם אותנו יבואו חיילים לגרש מהבית? אם אתם שזה לא קשור, דעו לכם שיש רבים, רבים סביבנו שההגיון הזה מאוד מובן להם. אל תצפו לכלום מבחינה פוליטית כבר ביום שישי בבוקר התקשר אלי חבר ואמר ש"כבר מרגישים תזוזה של הציבור ימינה, הציבור מבין את הטעות, וכו'...". אז לאור הבלחי הפיצוצים בואו נאמר כבר עכשיו- בואו לא נבנה על זה. הבעיה היא לא, והיא אף פעם לא היתה, פוליטית. זה נכון שמצעד האיוולת בולט במיוחד על רקע האמירות של אהוד ברק ש"הבריחה מלבנון היתה הצעד הנכון ביותר שנעשה..." ועוד יותר על רקע תמונות החיילים המתפרסים בחורבות אלי סיני וקטיף לצורך "תצפיות קרובות יותר", אבל הבעיה לא שם. יתכן וקבלנו הארכה מסויימת בנושא תוכנית ההתכנסות, אבל את ההארכה הזאת ואת כל האנרגיות האחרות, יש לנצל לצורך העלאה רוחנית של העם. חשוב לומר שוב ושוב, ללא מנוף רוחני אמיתי הפסדנו את המערכה מראש. יקח יום, יקח שנה, בלחץ אירופאי או בלחץ פיגועים, בשם ה"שוויון", ה"שקט", ה"אי גזענות", ה"כיבוש", בשם משהו אחר... ימצא עם ישראל סיבות מאד טובות להתנער מהארץ. הארץ הקדושה לא תוכל גם היא להכיל אותנו כשאנחנו כל כך רחוקים ממנה... לכן הפתרון במקום אחר, במלחמת הצניעות (אלוקים, על כמה שאלות רק בנושא גלישה לאתרי זימה עניתי בשבוע האחרון), במלחמה על מצעד התועבה, במלחמה על השבת, על חיינו כאן כיהודים. | ||||
 | ||||
| זה מה שיכולה קטיושה אחת לעשות... ועדיין לא קלטנו את כל הנזק (בעיקר למכוניות), למעלה מ1200 כאלו נחתו בימים האחרונים על ישראל. | ||||
הוסף תגובה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא אמונה