להפסיק לספור מנדטים, להתחיל לאהוב יהודים

דומה שאין היום בציבור שלנו מי שלא הפנים את הצורך "להתנחל בלבבות", אך ככל שהצורך לכך הולך ונהיה מוחשי, וככל שאנו חוטפים מכה אחר מכה, נראה שאיננו מצליחים לעשות זאת. הביטוי הפרקטי הראשוני הוא שבמערכת הבחירות האחרונה לא גדל הייצוג האלקטוראלי של מפלגותינו, אך נראה שהביטוי הפוליטי רק מבטא בקצה הקרחון את תהליכי העומק הקיימים ביחסים בין הציבור הדתי-לאומי ובין השאר, ומכישלוננו האחרון עלינו להתרומם ולחפש פתרונות במקומות לא שגרתיים.

דרוש מנהיג מחשמל

צריך להודות על האמת, משבר המנהיגות הכללית בעם לא פסח על מחננו. עוד לא צמח בדור האחרון מנהיג פוליטי ציבורי המסוגל לסחוף אחריו רבים, לאחד קצוות בתוכנו (משימה קשה ביותר!), לקבל גיבוי וברכת הדרך מהרבנים המובילים, לגבש את המנהיגים הבינוניים אחריו ולנסות להגדיל את הציבור התומך בדרכנו. שורת העשירייה הראשונה באיחוד הלאומי, אף שוודאי מורכבת רובה ככולה מאנשים אידיאליסטים, איכותיים ובעלי ניסיון, איננה מספיקה כדי להוביל מחנה בימים קשים אלו.

דרוש לנו מנהיג, שבנוסף לכל האמור לעיל, בהיכנסו לאולם יהיה "חשמל באוויר", יראת כבוד מסביב ורצון להיענות לקריאתו. בהיעדר דמות כזו, השאלה לאיזו מפלגה להצביע הופכת לפרקטית ולא לאמונית. לכשיצמח מנהיג שכזה – רבים יבואו לקריאתו לא רק לפני הבחירות, אלא דווקא משום שקרא אל הדגל במשך כל השנה. להרמת משימות ערכיות גדולות, ילכו איתו הצאן לכל מקום שרק צריך. מנהיג כזה חייב לבצע את המהפכה הרוחנית שעליה אנו חולמים. לעומת החזרת "עטרה ליושנה" אנו "נקדש את החדש" ובע"ה נכפיל עשרת מונים כל השפעה רוחנית שהיתה עד היום. אותו מנהיג יסחף ויעורר אלפי פעילים לעבוד יומם וליל על השפעה רוחנית-חברתית, אשר תיתן את תוצאותיה בהזדהות עם ערכי תורה ומתוך כך עם שאלת ארץ-ישראל.

דגלים בחצי התורן

כדי לגבש מחנה תומך, צריך להרים את הציבור תחת אידיאל גדול. אדם שמרגיש שיש רוח גדולה במקום מסוים, יתלהב יותר להזדהות עם המחנה, בוודאי אם הוא שייך לגרעין "הקשה": צעירים/ מתנחלים/ בני ישיבות וכדו'. קשה מאוד להזדהות עם מנהיגות שאיננה מרימה דגלים גבוה ככל האפשר. שאלת הגרעין הקשה איננה נספרת רק בכמות הפעילים, מפני שהיכולת שלהם לסחוף אחריהם את המעגל השני והשלישי קשורה ברמת האמון, ההזדהות והנכונות להקריב שהם מרגישים ביחס למנהיגות, וביחס לדרך שהמנהיגות משדרת ותובעת. אין עוררין על כך שהאיחוד הלאומי הציג הפעם משנה לאומית ודתית ברורה. אך הדגלים שהורמו, הסיסמאות השטחיות "ימין חדש עולה" ו"יהדות עם בטחון", לא רק שאין בכוחן להחיות מישהו, אלא הן מנמיכות את הרוח למי שיש בו רוח. מדוע אלי ישי לא מתבייש להרים ערכים יהודיים "פשוטים" המדברים אל לב אלפים, כגון: "משפחה זה ערך, שבת זה ערך, כבוד לרבנים זהו ערך". מסתבר שכאשר אתה מקשיב ליועצי בחירות ב"ראש חילוני", אתה נשאר בקושי עם הדתיים שלך. לעומת זאת כשאתה שואב אנרגיה ממקור הקודש, אתה מביא אחריך שני-שלישים (!) מצביעים שאינם דתיים, מפני שהם מבינים שמשהו גדול קורה אצלך, הם קולטים בנפשם הבריאה שיש אמת, והיא אצלך!

מדוע החשיבה הדתית-לאומית לא השכילה במשך שנים רבות להגיד את האמת הפשוטה: כל דבקותנו בארץ מתחילה מאמונה בקב"ה, בתנ"ך וברש"י הראשון?

הטענות הביטחוניות שהסתתרנו מאחוריהן אינן מביאות בשורה, אינן מרימות את הרוח ואינן מקרבות אנשים לדרכינו, מפני שמקורן אינו עמוק. כדי להביא אנשים להכרה שהדרך שאנו מובילים היא הדרך – יש לאומרה בלי לגמגם, בלי להתנצל ובלי להתחבא. נכון, לפעמים זה יישמע לא פופולארי, התקשורת תנסה ללעוג, אך עם הזמן, המסרים האמוניים יחלחלו ויעשו את פעולתם. לשם כך יש לאומרם בדרך בהירה ופשוטה, בשפה עכשווית ובעברית ישראלית.

אחדות בעניין קירוב יהודים

מי שקורה את עיתוני הציבור הדתי-לאומי, משוכנע שיש רק שתי דעות בעולם, ואם הוויכוח ביניהן יוכרע, אין ספק שכל בעיות הדור ייפתרו. מדהים לגלות שכל תחלואי עם ישראל קשורים רק בשאלה האם צודקים הרבנים ה"ממלכתיים" או מתנגדיהם. לצערינו, הקרע הולך ומחריף, תלמידים מעצימים את נקודת המחלוקת בין רבותיהם, במקום לאחד, והאיש הפשוט עומד ותוהה, כיצד הצליח שטן המחלוקת להיכנס בין הצדיקים. סחה לי בעלת תשובה אחת, אשר נמצאת עדיין בתחילת דרכה ואשר הסתובבה בגוש-קטיף, שלא יאומן אילו דברים חריפים שמעה על רבנים שאינם מקרב החוג של הדוברים. דבר זה גרם לה למשבר לא פשוט, האם דרכינו בכלל שלמה? האם אותם דיבורים חריפים יקרבו מישהו? האם השפה הבוטה תגרום לנוער הדתי-לאומי ללכת אחרי רבותיו, או שמא ההפך? האם ניתן לקרב אנשים שאינם בני תורה או חילונים לתורת ארץ-ישראל, כאשר אפילו הכינוסים של כל מחנה נעשים היום בנפרד? צריך לגייס את כל הכוחות ולהתאחד סביב השפעה רוחנית על עם ישראל בכללותו. עלינו להבין שבנקודת קירוב יהודים לאבינו שבשמים, אין לנו מחלוקת. אנו רחוקים מאוד מתחומי העניין של הציבור הרחב, וההתנתקות תוכיח שהפכנו ללא רלוונטיים. אין הכוונה לומר שהמחלוקת אינה לשם שמים ואינה לגיטימית, אך צריך לזכור שההתעסקות בוויכוחים הפנימיים תחליש מאוד את כוח הפריצה החוצה.

מרוץ שליחים לרעיון הלאומי

ראשית, עלינו להפנים שעיקר המאבק הוא על התודעה. תודעה לאומית נובעת מתודעה אמונית. שנים חשבנו, שאפשר לעורר זיק לאומי שלא דרך תורה ויהדות. מסתבר שטעינו. כדי להפנים תודעה בציבור, עלינו לחנך את עצמנו למאבק ארוך וקשה יותר מכל הפגנה או עצרת חד-פעמית. עלינו להתכונן לכך ולהקים מסגרות מתאימות בסגנונות שונים, להבין שעיקר האנרגיה עוברת מחשיבה ומלים "כלליות" לשפה פרטית. צריך להפסיק "לספור מנדטים" ולהתחיל לאהוב יהודים. אחד ועוד אחד שיתקרבו לקב"ה ולאנשים אוהבי ארץ-ישראל – יאהבו הם את ארץ-ישראל. זה לא קל, אבל זוהי הדרך הארוכה שהיא הקצרה. יש להשקיע לימוד רב בישיבות ובמסגרות נוספות, כיצד עושים נכון "פנים אל פנים", מה אומרים, עם מה באים. עלינו להכין חומרי הסברה רהוטים שיתרגמו את שפת בית-המדרש העמוקה למסרים קליטים וקצרים. כיצד עומדים בדוכן רחוב? מה "מוכרים" שם? איך פותחים חוג בית ראשון? איך מזמינים משפחה לקבלת שבת? איך מדברים עם חיילים ששומרים עלינו? ובטרמפ? איך מקימים מרכזים רוחניים ובתי חב"ד ציוניים? איך מקימים בתי-מדרש לצעירים? מבוגרים? נוער? נשים? איך מטפלים בשלום בית? בסמים? באלימות? איך מחנכים להורות טובה? איך הופכים כל סניף בני-עקיבא, עזרא ואריאל, למרכז כוח של תורה, חסד, והפצה? בקיצור, עלינו להכשיר אלפי שליחים של הרעיון שעליו ובשמו אנו חיים. עד היום עסקנו בעיקר במימוש הרעיון הלאומי. עכשיו עלינו להבין שאת עיקר האנרגיה יש להפנות להסברתו, בכתב ובעל-פה, ובכל אמצעי שרק ניתן להעלות על הדעת. לראשי הישיבות יש תפקיד עצום בעניין. הכול מתחיל מעולם הרוח. אם תהיה רוח גדולה של הסברה אמונית, יימצאו אלפים רבים של חיילים לדגל הגדול הזה. כבר היום קיימים ניסיונות ויוזמות של צעירים נחשונים העוסקים בכך. ישנם הצלחות יפות שראוי לפתחם ולהעצימם.

יש היום ויכוח האם להשפיע בערים או בהתיישבות. אם ההתיישבות תתגייס כולה להסברה בערים, הרי שלא תהיה שאלה. אני יודע על שיעורי תורה ואמונה שנפתחו בזכות מסעות הסברה של תושבי יש"ע בבאר-שבע, בלוד, ברמת-השרון ובמודיעין. כל יישוב תורני חייב לאמץ עיר לפעילות. עלינו להמשיך ולהעצים זאת פי כמה. להתנחל בלבבות אין פירושו לוותר על דרכינו או להתפשר. אדרבא, לחזק אחרים, ומתוך כך התורה תתגדל, הארץ תתגדל, העם יתגדל, המציאות תתגדל.