מה טובו אהליך יעקב

פרשיות "חוקת ובלק" הנקראות השנה בציבור כ"פרשיות מחוברת" על פי מנהג יהודי תימן ["בלדי"] כוללות רק שלוש מצוות עשה הקשורות לעניין "פרה אדומה". אולם, פ"ז פסוקי "פרשת חוקת" וק"ד פסוקי "פרשת בלק" כוללים מגוון רחב ביותר של נושאים, כמו למשל: מותם של אהרון ומרים, תלונות העם על מחסור במים ו"חטאם" של משה ואהרון ב"מי מריבה", נחש הנחושת, ניצחונו של עם ישראל במלחמה נגד חלק מן העמים שישבו בעבר הירדן המזרחי, חטאם ועונשם של ישראל בבעל פעור. לצערנו, מחמת "קוצר הזמן והיריעה" לא נוכל להרחיב ולפרט. אולם, מאמרנו ידון במפגשו הראשוני של עם ישראל מול "קואליציית הרשע של שני העמים: מואב ומדיין", קרי: "הקואליציה השטנית של בלק ובלעם", וכדלקמן –
פרשת "בלק" שפותחת בסיפור ה"קואליציה" כנ"ל תכליתה: הבאתו בדחיפות אל המדבר של נביא הגויים, בלעם הרשע, כדי לקלל את עם ישראל הבלתי מנוצח. ומדוע בלעם? – מפני ש"כוחו היה בפיו, ומפתחות חוכמת הכישוף והקסמים היו בידיו, ובזאת – היה מעולה אף יותר ממשה" [עפ"י הזוהר]. מספר פעמים הוא ניסה לעשות את אשר נתבקש. בשני ניסיונותיו הראשונים הוא נכשל כי "שומר אוהלי ישראל" הפך את קללותיו לברכות. אולם, בניסיון השלישי, כאשר בלעם נלקח אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון", הוא רואה את "ישראל שוכן לשבטיו", דהיינו: בלעם רואה בנייה פיזית של אוהלים ומשכנות "שאינם מעורבבים ושפתחיהם אינם מכוונים זה כנגד זה". מיד: "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקע המשפט: "מה טובו אוהליך – יעקב, משכנותיך – ישראל", כלומר: אוהליו ומשכנותיו של עם ישראל הם טובים, שונים ומיוחדים.
ראייתו של בלעם אינה טכנית בלבד. איפיונם של אוהלי ומשכנות ישראל הוא לא רק במבנם הפיזי כפי שציינו לעיל, אלא – גם במבנם הרוחני, כלומר: בלעם רואה את "בתי הכנסיות ובתי המדרשות" של העם היהודי. הוא רואה את ה"תשדורת הרוחנית" הבוקעת מהם ואת ערכי היסוד והנצח של העם היהודי המסומלים בהם, כגון: לימוד תורה, עשיית חסד, צניעות, קדושה ועוד. בלעם עומד נפעם ונדהם מול ה"תגלית אלוהית" והתופעה הזו. ועל כן, הוא אומר: "ראויים הללו שתשרה שכינה עליהם" [בבלי, ב"ב דף ס.].
ומעניין, שדווקא בלעם הרשע שהיה לקוי ופגום הן מבחינה פיזית ["שהיה חיגר ברגלו האחת וסומא באחת מעיניו"] והן מבחינה רוחנית ["בא על בהמתו, היה משחק בקוביא (=קאזינו?) והיה משתמש בנבלות הפה ובקסמים"] רואה את "הטוב והטיב" שבמחנה ישראל, בבחינת: "והיה מחנך - קדוש". גם הוא מבין ש"מחנה ישראל" הוא שם נרדף ל"מחנה שכינה" באם נדרוש "סמיכות מילים": "אוהליך" ו"משכנותיך" כשהמילה "משכנות" (=אוהלים) לא תהיה במשמעות של שיכון [=מגורים, דירה], אלא – במשמעות רוחנית של שכינה. [ומכאן, ניתן להבין את דרישתה הברורה והחד משמעית של תורתנו הקדושה שיש להתרחק ולהרחיק ממחנה ישראל את הטומאה מכל סוג]. כמו כן, מכאן נוכל לקבוע בוודאות שלא במקרה ושלא בכדי נשזרה בסידורי תפילה שונים ברכת "מה טובו אוהליך יעקב...". [למעט בסידורם של יהודי תימן ובסידורי תפילה נוספים שהתנגדו לעניין זה "מפני שבלעם הרשע אמרה"].
מי ייתן, וברכה נצחית זו הפותחת את "תפילת השחר" של כל יהודי, תשמש ותהיה לא רק כ"משפט פותח", אלא – ואולי, בעיקר, כ"משפט מנחה", להתבוננות, להתחזקות, להעצמה ולהפנמה עצמית כדי שכולנו יחד נזכה ליישומו של אחד מפסוקי התורה: "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך, והיה מחניך קדוש". שבת שלום!!!.