חשיבה דוגמטית דו כיוונית

אחת ההאשמות הגדולות שהציבור הציוני דתי מפנה כלפי החרדים נוגעת ל"קיבעון המחשבתי". "איך יתכן", אנחנו נוהגים לשאול, "שעם ישראל עבר כל כך הרבה שינויים, שהוקמה המדינה, שישנם שינויים כל כך גדולים בעולם... ואתם מפטירים כדאשתקד?". המהדרין שבנינו אף נוהגים להעדיף את החשיבה החילונית על פני החשיבה החרדית, בסגנון: "כאשר אני רואה אדם מהלך בתל אביב בקיץ בלבוש חם שהתאים אולי לפולין בשיא השלג, ולעומתו אדם הלבוש בג'ינס...".

אנו טוענים, ובצדק, שיש מקום לעדכן את החשיבה עם חילופי הזמנים, לבדוק מחדש הנחות יסוד ולהתעדכן עם הזמן בצורה שלא תפגע בהלכה ובתפיסתנו התורנית.
ובכל זאת, לעיתים נדמה שלמרות רצוננו הגדול להתקדם בחשיבה ולבחון דברים מחדש, הרי שבנושא הגישה ל"מדינה היהודית הדמוקרטית", גם הציבור הציוני דתי לוקה בקיפאון מחשבה וחוסר רצון לשנות דפוסי מחשבה ישנים. יתכן שאנו חוששים מבחינה כזאת ומתוצאותיה ויתכן שמדובר בהתרגלות לשיטת חשיבה אחת, אבל אין ספק שהמאורעות האחרונים העוברים על עם ישראל בארצו ומדינתו מצריכים בחינה מחודשת ומדוקדקת של הנחות יסוד, גם כאלו המונחות בבסיס המחשבתי של הציונות הדתית, כאשר הדגש הוא על ה"בסיס המחשבתי". כלומר: הנטיה הטבעית היא לבחון את המאורעות דרך המשקפיים העכשוויות, הקושי והכאב הגדול של המאורעות, ההשפלות שהציבור סופג שוב ושוב והקושי הגדל והולך להשפיע יותר על הציבוריות הישראלית ועל אופיה של המדינה. אולם למרות שהתחושות הן חשובות ויש מקום רב לדון בהן, בסופו של דבר הכרחי לבחון את הדברים גם מנקודת מבט עמוקה, תורנית ועקרונית.

אנו מורגלים לחשוב ש"תחושות קשות" הן כלי שקשה להשתמש בו לחיזוי, שהרי כולנו גדלים על ההנחה והידיעה שדברים טובים באים לאט ובקושי, ופעמים רבות, בהעדר נביא מתוכנו, אנו שואלים את עצמנו האם הקושי שבו אנו נתקלים הוא "סימן משמיים" לכך שמדובר בדבר גדול או שיש כאן "רמז אלוקי" לשינוי הכרחי בתפיסת עולמנו.
אולם מצד שני נדמה שאי אפשר שלא לקחת את התחושות הציבוריות בחשבון במהלך בחינת יחסנו למדינה היהודית, מכיוון שעצם התחושה הרעה של ציבור גדול כל כך היא סימן לבעיה אמיתית... גם כאן אנו בדרך כלל נמנעים להשתמש בעצמנו בכלל שאנו נוהגים להטיח פעמים רבות באחרים, האומר ש"קול המון כקול שדי ". ברוב המקרים אנו נוטים להשתמש באימרה זו ביחס לחילוניות המודרנית, לכפירה ולקושי שיש לציבור רחב כל כך עם הדת, מתוך הבנה שאם כל כך הרבה אנשים חשים קושי כזה, הרי שהדבר מלמד על "מגמה" ולעיתים אף על "צורת הנהגה אלוקית".
לעניות דעתי יש מקום להשתמש בהנחה הזו גם כשאנו ניגשים לבחון את העובדה שככל הנראה החלק התורני/לאומי בוחן את המדינה בעניים שונות לחלוטין מאשר רוב רובו של הציבור. אין כוונתי כרגע לתופעה (שיש מקום לבחינה מכובדת שלה) של חלק מ"נוער הגבעות" או של אנשי כך, אלא לעובדה שההורים שלי, וכמוהם רוב ציבור הכיפות הסרוגות, יכולים להיות מאוד ציוניים, מאוד לאומיים ובהחלט אזרחים טובים, ללא התפיסה שכל דו"ח חניה של עיריית ירושלים הוא התגלות אלוקית של ממלכת ישראל בארצה. גם חלק ניכר ממצביעי ש"ס בהחלט רואים עצמם כלאומיים, מבלי לחוש שיש מצווה דאורייתא לנסוע שמונים בכביש בין עירוני, ולמעשה נדמה לי שחלק לא קטן של המתגייסים מקרב בני ישיבות ההסדר כבר אינם רואים בשירות הצבאי הגשמת חזון הנביאים.

דומה שחשוב לחשוב על דברים כאלה כאשר אנו ניגשים לבחון את יחסנו למדינה הציונית, מחדש, ללא מורא מתוצאות הבדיקה ומתוך רצון אמיתי לגלות את האמת. פעמים רבות יש את התחושה שככל שאדם (או רב) הוא יותר "פלורוליסט", "פתוח" ומוכן לקבל את השונה הלא דתי, הרי שהוא יותר סגור לגבי הנחות היסוד שלו, פחות מוכן לקבל ולבחון את השינויים ואת מי שחושב אחרת מתוך המחנה הדתי... ו(חשוב לומר) גם חש תחושה קלה של בוז שאינו במקומו למי ש"מקובע" יותר ממנו .

תוכנית ה"התנתקות" היא ללא ספק חלק מתהליך. לא מדובר על "גחמה פוליטית" של רגע, אלא על מעין מיצוי של גישה פוליטית מסויימת, ובעיקר על תהליך ארוך, שבו הפסיד הציבור האמוני (שמאמין במדינה כראשית צמיחת גאולתינו) שלב אחרי שלב. יתכן והשורש טמון, כמו שזעק הרבי מליובוויטש, בחוק מיהו יהודי, אולם הדברים באים לידי ביטוי גם במגוון גדול אחר של חוקים ותהליכים, החל מחוקי הגיור, השבת, היחס לאוייב בשעת קרב, תפקידי הבנות בצה"ל, החינוך ועוד...

בהרבה מאוד מובנים צריך לבחון מחדש את השאלה האם בכלל תתכן "מדינה יהודית דמוקרטית". האם אפשרי ויש צורך לשלב בין דמוקרטיה מערבית/ הליניסטית לבין עקרונות מעולם התורה? האם אין סתירה בסיסית בין שתי התפיסות?