שעת רחמים

מספרים על ר' ישראל סלנטר, שכאשר היו מברכים בבית הכנסת את חודש מנחם אב, הוא היה מתעלף, מתוך הכרה בכך שבעוד חודש יברכו את חודש אלול...
דומני, שרובנו לא מגיעות לקצה תחושה כזו של "אימת הדין", ובכל זאת – לב מי לא ירעד קצת בהתקרב ימי הדין, וכולנו מבינים עד כמה אנו זקוקים בעת הזו להתגברות של מדת הרחמים על מדת הדין...
את הנסיון לעורר רחמי שמים אנו מתחילים כבר עתה, בימי אלול. בעת הסליחות מרבים באמירת י"ג מידות הרחמים, וכל ארבעים הימים מראש חדש אלול ועד יום הכיפורים מכונים "ימי הרחמים והסליחות".
חז"ל לימדונו כלל פשוט: "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמים עליו מן השמים" (שבת קנו, א). החפץ חיים (אהבת חסד ח"ב, ג) מבאר את עומק הכלל הזה באומרו, שכידוע באופן בו האדם מתנהג בעולם הזה הוא מעורר כנגדו תגובה מלמעלה, בשרשים העליונים, של ההנהגה האלוקית, וממילא כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים...

י"ג מדות הרחמים
בספר "תומר דבורה", מבאר הרמ"ק אחת לאחת את י"ג מידות הרחמים, כפי שהם מופיעים בפסוק "מי א-ל כמוך...", הנאמר בתפילת "תשליך". הרמ"ק מדגיש את ההדרכה לאדם היוצאת ממדות אלו, שכן האדם צריך להידבק במדות קונו – "והלכת בדרכיו – מה הוא רחום, אף אתה היה רחום".
נראה, שעיקר הסגולה שבאמירת י"ג המידות הללו, שכפי שהודיע ה' למשה רבינו הן אינן חוזרות ריקם (ר"ה יז, ב), היא להעיר אותנו לחיות באופן כזה, וממילא יתעוררו רחמי שמים...
נביא כאן את תמצית דבריו, על כל מידה ומידה (ליתר עיון והעמקה – "תומר דבורה", פ"א):

(א) "מי א-ל כמוך" (ה', ה' א-ל): הקב"ה סובל את עלבונו, עד כדי כך, שאפילו בשעה שהאדם חוטא הוא ממשיך להחיות אותו. ומכאן עלינו ללמוד כיצד "לספוג עלבון", ולא לחדול להיטיב עם הזולת אפילו בשעה שהוא פוגע בנו מאוד.
(ב) "נושא עוון" (רחום): הקב"ה לא רק ממשיך להחיות את החוטא, אלא אף זן ומפרנס את ה"משחית" שנברא כתוצאה מעשיית העברה, לאורך זמן, וממתין בסבלנות שהאדם ישוב בתשובה. מתוך כך עלינו ללמוד עד כמה צריך להתאזר בסבלנות, ולסבול אפילו לאורך זמן רעות ועוולות שנעשות כלפינו, עד שהפוגע יתקן את העוול (מדובר כאן על עמדה נפשית של יכולת לסבול עוול, מבלי לדון במצוות מעשיות אחרות כ"הוכח תוכיח את עמיתך" וכד').
(ג) "ועובר על פשע" (וחנון) – הקב"ה בכבודו ובעצמו סולח לעווננו בכך שהוא רוחץ ומטהר אותנו מהפגמים שאנחנו עשינו: "רחץ ה' את צואת בנות ציון..." (חומר למחשבה בשעת החלפת החיתול...), "וזרקתי עליכם מים טהורים". ומכאן אנו יכולים לקבל כוח להיות אלה שלוקחים את הצעד הראשון לקראת תיקון יחסים רעועים, אפילו במקרה שהשני היה אחראי לקלקול!
(ד) "לשארית נחלתו" (ארך) – לקב"ה קרבה יתירה לעם ישראל, כ"שאר בשר" (כנסת ישראל היא בת-זוגו, בתו, אחותו, ואמו, כמובא במדרשים). מתוך כך נמנע הקב"ה מלהעניש את ישראל, שכן הוא "איננו מסוגל" לראותם מצטערים... "כך האדם עם חברו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות ביחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה...", ומתוך כך עלינו להגיע להזדהות עמוקה עם רגשותיהם של הסובבים אותנו, שתבוא לידי ביטוי ברצון שלנו שיהיה להם רק טוב, ושלא יאונה להם כל רע או צער.
(ה) "לא החזיק לעד אפו" (אפיים) – הקב"ה לא אוחז בכעסו כלפינו לאורך זמן, ואינו ממהר להענישנו אפילו כאשר אנו ממשיכים לחטוא, אלא מרכך זעמו ומצפה ומרחם שמא נשוב מחטאינו. על כן, גם כאשר יש סיבה אמיתית להוכיח את הקרובים לנו, וכעסנו בצדק על מי שחטא, אל לנו להחזיק באלו לאורך זמן, אלא להמיר זאת באהבה, ולקוות שמתוך כך הם ישנו את דרכיהם.
(ו) "כי חפץ חסד הוא" (ורב חסד) – אף כשישראל מרובים ר"ל בחובות, אם יש בהם גמילות חסדים ה' מתמקד בכך ומרחם עליהם, מתוך חפצו בחסד. כאשר אנו נתקלים באדם הגורם לנו רעה ומכעיס אותנו, עלינו לחפש בו איזו נקודה טובה, ביחסו כלפינו או באופיו, ומתוך כך יתפוגג כעסנו כלפיו.
(ז) "ישוב ירחמנו" (ואמת) – בדרך כלל, כאשר בני-אדם רבים, אפילו לאחר שהם מתפייסים, היחסים ביניהם אינם שבים כבתחילה. ואולם, כאשר אנו שבים בתשובה לפני הקב"ה, הוא מרעיף עלינו אהבה עוד יותר ממה שהיה קודם לכן, "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אף אנו צריכים להתאמץ, לא רק שלא לנטור איבה בלב כלפי מי שפגע בנו, אלא להרבות אהבה כלפיו, כאשר אנו רואים שהוא רוצה לשוב ולהתקרב אלינו.
(ח) "יכבוש עוונותינו" (נוצר חסד) – הקב"ה אמנם משלם לאיש כמעשהו בין בטוב ובין ברע, אך את הרע הוא כובש ואינו נותן לו לעלות לפניו, "לא יגורך רע", ואילו את הטוב הוא נוצר לפניו, ונותן לו לגדול ולהתרבות. כמו כן, הוא איננו מבטל את הטוב שעשינו אף אם חטאנו כלפיו. כך אל לנו להתייחס בביטול כלפי טובה שנעשתה לנו, אף אם נפגענו מאותו אדם. להיפך, עלינו לנסות לגמד עד כמה שאפשר את הרעה, ואילו את הטובה לזכור כל הזמן ולשים עליה את עיקר הדגש.
(ט) "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (לאלפים) – אף לאחר שהקב"ה מעניש את ישראל על חטאיהם, הוא מתנחם על הרעה, ואף מעניש את אלו שהיו כלי בידיו להעניש את ישראל, מתוך שהוא תובע את עלבונם של ישראל. כך עלינו להתמלא רחמים בשעה שאנו רואים חוטאים שנענשים, ולא לקבל זאת במחשבה ש"מגיע להם", ואף להצילם מיד האויב.
המידות הבאות מצביעות על דרך התייחסותו של הקב"ה לקבוצות שונות ולמצבים שונים בעם ישראל. צורת ההתייחסות משתנה על פי הרמה הרוחנית של האדם, והמשותף לכולם הוא רצונו להיטיב עם ברואיו, כשהמדות מאפשרות להחיל על כל אחד את הטוב הזה:
(י) "תתן אמת ליעקב" (נושא עוון) – עם הבינונים, המתנהגים לפי שורת הדין, שמשאת נפשם היא ה"אמת", מרחם עליהם הקב"ה מצד היושר והמשפט שחקק בבריאה.
(יא) "חסד לאברהם" (ופשע) – עם המתחסדים, הנוהגים לפנים משורת הדין, מתחסד הקב"ה כפליים ומרבה להם טובה.
(יב) "אשר נשבעת לאבותינו" (וחטאה) – גם על אלה שאינם הגונים, מרחם עליהם ה' מתוך שזוכר להם זכות אבות.
(יג) "מימי קדם" (ונקה) – כשישראל נופלים לשפל כזה, שהם מצד עצמם אינם הגונים, ותמה זכות אבות, זוכר להם ה' אהבה קדמונית, "חסד נעוריך", וכל חלקה טובה שבהם מימות עולם...
כך גם יחסינו כלפי הסובבים אותנו צריכים תמיד להיות בשאיפה להיטיב. המדות הללו מאפשרות לנו מרחב תמרון בין מנגנונים שונים, כדי שנוכל להפעיל כלפי כל אדם ובכל מצב יחס חיובי, ואף לעזור לו. בין אם זה מצד האמת – כי כך חפץ ה', מצד שהאדם ראוי לכך בעצמו, מתוך שהוא מזרע ישראל על אף שנפל להיכן שנפל, או אפילו מפני שבקטנותו היה נקי מחטא ועוון.
אלו הן י"ג המדות בהן יכול האדם להדמות לקונו, ולמדותיו העליונות, אשר סגולתן: "כמו שיהיה האדם מתנהג למטה, כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כן משפיע למעלה, וגורם שאותה המדה תאיר בעולם".
מדות אלו הן יסוד לכל עבודת המידות של האדם ויחסו כלפי הסובבים אותו. ואכן, ראיתי ב"קבלות" שקבלו על עצמם כמה מגדולי המוסר, לחזור ולעיין תדיר בדבריו של ה"תומר דבורה".

איש לרעהו ומתנות לאביונים
יחס מיטיב ואוהב כלפי הסובבים אותנו, צריך לבוא גם לידי ביטוי מעשי. ואכן, דרשו דורשי רשומות: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – ראשי תבות אלול. מלבד היות חודש אלול זמן מסוגל "לעורר רחמים", זהו גם הזמן להרבות בגמילות חסד. ה"פלא יועץ" (ערך חסד) מעיר, שאנו לא שמים לב לכך, שהרבה פעולות יומיומיות, שנעשות כמעט ללא מאמץ, הנן מעשי חסד. עם מעט תשומת לב ניתן להעצים את המעשים הללו. הדוגמאות שהוא מביא הן: פתיחת דלת לאדם שדופק, פריטת כסף, ואפילו הושטת חפץ לזולת.
בספר "עצות לדינא" מצאתי ליקוט של מספר רעיונות מהספרים "פלא יועץ" ו"אהבת חסד" למעשים קטנים-גדולים, שיתכן ואיננו שמים לב כי הם כלולים ב"גמילות חסדים", וממילא במצות "ואהבת לרעך כמוך". הנה ליקוט מן הליקוט: * לחפות על קלונו של חברו * לגרום לכך שאדם ייטיב לחברו * להרחיק נזק מן הזולת * לגרום לכועס על חבירו להתפייס עמו * לייעץ עצה טובה * לבטל דאגה ולהפיג צער מלב חברו, גם אם אינו יכול לעזור לו בפועל! * לנחם אבלים, ובכלל זה לנחם כל אדם שבאה עליו איזו צרה ר"ל * ללמד תורה לאחרים * לעזור לעני ב"דעת", בתורה ובמצוות * להתפלל על חולה או על מי שמצוי בצער * לשמח חתן וכלה (ומן הסתם בזה כלול גם העיסוק ב"שידוכים"!) * לברך אחרים (להתכוון בעת אמירת "שלום" לברכו: שלום יהיה לך) * להשאיל כלים וספרים * לבשר בשורה טובה לחברו * בנסעו בדרך להיות בקשר עם קרוביו (כן – להרים טלפון הביתה!) * לבקר חולים.
כמו שמעיר ה"פלא יועץ" החסד מתחיל בבית: "יגדל החיוב עשות חסד עם הוריו, ועם יוצאי חלציו, ועם קרוביו, הקרוב קרוב קודם, על דרך שאמרו 'עניי עירך קודמין' ו'מבשרך אל תתעלם'" (ובכלל זה, דאגה אמיתית לצרכי גופו, כגון באכילה בריאה...). יוצא, שרוב העיסוק היומיומי שלנו יכול להיות בגדר של "חסד", כשעם קצת תשומת לב ניתן לגלות אין סוף הזדמנויות להרבות טוב.
מה בכל זאת מעכב אותנו? כנראה ש"אטימות הלב". ריחוק מדומה בינינו לבין הסובבים אותנו. אלא שאלול הוא גם הזמן בו "ומל ה' ... את לבבך ואת לבב זרעך", וכשהלבבות פתוחים, ביותר נקל להגיע ל"איש לרעהו ומתנות לאביונים", ומתוך כל אלו נזכה להתגברות רחמים וסליחה מצד הקב"ה, ולמצב בו "אני לדודי ודודי לי", ביחוד כנסת ישראל והקב"ה.
כתיבה וחתימה טובה!