איכה

יש רגעים בחיים, בהם נולדת בך ההכרה שאין עוד אפשרות לשבת על הגדר. הכרה בדבר האחריות האישית שלך – כלפי עצמך, כלפי העולם.
זו התחושה שלי.בימים האלה. תחושה של דחיפות הזמן, של בהילות, לבל נחמיץ רגעים של פוטנציאל אדיר. כשהפוטנציאל אדיר, כידוע, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בגילויים הפכיים – "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות".
אותו הסכין, אותו חומר בערה, אותו אטום.
חורבן או גאולה שלמה.
זו השאלה שעומדת על הפרק בכל שנה בימי בין המצרים, והשנה בצורה מוחשית כל כך.
זהו משחק על כל הקופה. משחק בו צעד אחד יכול להכריע את הכל. צעד שלי. "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם – חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד).
ההכרה בדבר האחריות העצומה המוטלת על כתפי, ההיענות שלי למשימת חיי, היא עצמה הגאולה.
ואלו דבריו של הרב סולבייצ'יק (tradition בתרגום חופשי):
"מהי גאולה? גאולה עניינה תנועה של יחיד או צבור, מהפריפריה של ההיסטוריה למרכזה, או במונחים מהפיזיקה – גאולה היא תהליך צנטריפטאלי. להיות בפריפריה, מובנו, להיות במציאות של אי-עשייה היסטורית, ולעומתו התנועה אל עבר המרכז הופכת את אותה המציאות, לעשייה ולתודעה היסטורית".
בדבריו מתייחס הרב סולבייצ'יק לחוקיו הפיזיקליים של הגלגל. "גל" הוא ה"שער" (שורש בסיסי) הן של המלה גולה והן של המלה גאולה. המציאות היא אותה מציאות. השאלה היא, מה המיקום שלנו בתוכה. ישיבה בצד החיצוני של הגלגל מבטאת סבילות ואפאתיות כלפי המציאות, כאשר אנו מתגלגלים בה ממצב למצב, אך איננו מחוללים בה דבר. הגאולה היא התנועה מהפריפריה למרכז. המוכנות שלי להניע את המציאות, לפעול בה את אשר עלי לפעול, ובכך לקדם אותה.
כל אלו נגזרות מהכרת הייעוד שבחיי ובחיינו, בהבנה שאלוקים ברא את האדם בצלמו, וממילא משימתו היא לברוא.
בריאה זו היא ההבראה של המציאות, ובה המציאות כולה – ואני בתוכה – נגאלת.
בתשעה באב מנהג ישראל לקרא את מגילת אֵיכָה. השאלה המרכזית שעומדת בבסיס המגילה היא – אַיֶכָּה? כמו אותה קריאה לאדם הראשון, לאחר שחטא, עומדים אנו מול המציאות החריבה ונשאלים: אַיֶכָּה? היכן אתה? ההנחה היא, שכל עוד הבית חרב, אנו עדיין מסתתרים אי-שם מפני הקב"ה, ומתקשים לומר "הנני" בפה מלא.
וכך כותב ה"בני יששכר" (תמוז-אב): "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ומהראוי לעיין, הלא רבים וכן שלמים יסודי עולם הלכו למנוחות, ולא נבנה בית המקדש בימיהם. אבל באמת הוא, הצדיקים בכל זמן בונים בימיהם חלק מבית המקדש, כל אחד חלקו השייך לנשמתו...".
בניין בית המקדש תלוי במימוש חלקנו בתורה. "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – גאולת העולם תלויה בגאולה עצמית מחידלון קיומי.
יש לפנינו תשעה ימים. בתשעת הימים הללו אנו מכבים קולות חיצוניים של מוזיקה, מתרחקים משקיעה בהנאה חומרית כאכילת בשר ויין, ואפילו נמנעים מרחיצה של כתמים חיצוניים באמצעות מקלחות וכביסות.
הכל מכוון אותנו לעמידה אמיתית מול עצמנו, לראיה מפוקחת של עצמנו, כמו שהננו:
מי אני, ומה אני יכולה להיות?
האם אני מממשת את כל כוחותי?
האם אני עושה את כל שביכולתי לעשות, וקצת מעבר לזה?
הלוואי שבימים אלו, בהם זועקת מן המציאות שאלת הקב"ה: "אַיֶכָּה?", נוכל כולנו להשיב: "הנני!".
הנני לכל שליחותך.
הנני להביא את העולם לתכליתו.
הנני בתשובה, בחסד ובתפילה, בצורה מלאה ורוויות עצמה.
הנני נותנת לקב"ה להתגלות באופן המיוחד בו הוא מתגלה דרכי.
הגיע הזמן שניקח ברצינות את דברי חז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש רות ד, יא). כל אחת מאתנו יכולה להיות מן הנשים הללו.