משחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא 4 אמות של הלכה

בעש"ט על התורה, פרשת ואתחנן אות כא: "יחשוב כשלומד מה שאמרו בגמרא 'אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה' ויאמר בלבו הלא הוא יתברך שמו צמצם את עצמו ושורה בכאן, וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה".

שם אות כ: "הלימוד יהיה בכח ובשמחה גדולה, וזהו ממעט מחשבות זרות".

השאלות העולות:
האמירה הזו של חז"ל, שמיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א), היא אמירה מפורסמת. אבל באמת צריך להבין מה הכוונה של דברי חז"ל אלו. הרי "מלא כל הארץ כבודו" והוא יתברך משגיח על הכל, גם אחרי שנחרב בית המקדש. צריך גם להבין מה העניין המיוחד של הלכה דווקא. כהמשך למימרא הנזכרת במעלתה של ההלכה, מסופר בגמרא (ברכות ח ע"א) על אמוראים שהיו מתפללים דווקא בין העמודים היכן שהיו לומדים, ולא בבית הכנסת. רואים מכך שיש בתורה מעלה העולה גם על תפילה, במובן מסוים. יותר מכך: כאשר אמרו חז"ל שאין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אין כוונתם ללימוד תורה בכלל (שההלכה רק משמשת כדוגמה), אלא ללימוד הלכה דוקא, וניכר בדבריהם שיש לו עדיפות על פני לימודים אחרים. זאת ניתן ללמוד ממאמר נוסף, על הפסוק "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהילים פז), שהגמרא קושרת אותו למאמר המדובר: "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות". גם בבתי מדרשות עוסקים בתורה, ומן הסתם כשהיו דורשים בהם לרבים היו מתבלים את הדרשות בהלכה, אבל בכל זאת "שערים המצוינים בהלכה" (דהיינו שכל מטרתם ועניינם לעסוק באופן מעמיק בהלכה) אהובים יותר מבתי מדרשות. וצריך להבין, למה דווקא הלכה ולא אגדה; ועוד יותר, למה הלכה ולא לימוד פנימיות, שמדברת על עיקר מהות התורה והעולם.
גם צריך להבין את הביטוי "מיום שחרב בית המקדש". למה זה נכון דווקא מיום שחרב בית המקדש? מה היה לפני כן? משמע מביטוי זה, שיש בהלכה צד שמהווה מעין תחליף לבית המקדש.

הייחודיות של בית המקדש
כדי להבין מה יש בד' אמות של הלכה שיכול להוות מעין תחליף לבית המקדש, אנו צריכים להבין מה בדיוק היה בזמן שבית המקדש היה קיים. צריך לדעת שעד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, לעולם לא נצליח לקלוט ולתפוס בשלמות מה המשמעות של בית המקדש. מלכות ה' היתה חיה בתוכנו ברמה אחרת לגמרי; זכינו להשראת שכינה בריכוז גדול ועצום; גם האווירה ברחוב היתה שונה; רקיע נראה בטהרתו. בזמן המקדש אפילו האוויר הוא אוויר אחר.
אבל לפחות ננסה לתפוס מעט מה היה שם.

דינים של 'דינים' וגבורות
בבית המקדש אנו רואים שהיו הרבה דינים שכשמם כן הם: "דינים", גבורות חזקות. מי שקצת לומד את סדר "טהרות", יכול לראות שהחיים במציאות של שמירת דיני טומאה וטהרה אינם פשוטים בכלל. גם במציאות השגרתית שבכל בית יש מציאויות רבות של טומאה, שבנגיעה קלה עשויה לטמא את כל הכלים: השולחנות, הכסאות, המיטות, כלי האוכל ועוד. ממש כל דבר. ואם יש מת בבית, ח"ו, הרי שהטומאה חמורה יותר וגם מקיפה וכוללת יותר.
בבית המקדש היה צורך לשמור על דינים רבים בצורה קפדנית ביותר. היה שם את הריכוז הגבוה ביותר של מצוות עשה ולא תעשה, כולל הרבה כריתות ומיתות בידי שמיים, בכל נגיעה קלה של טמא במשהו קדוש. אסור לטמא להיכנס בכלל למקום המקדש, גם "הזר הקרב יומת" (במדבר ג, י; ג, לח; יח, לז), ואפילו הכהנים צריכים להיזהר מאוד הן מטומאה והן מלהיות שתויי יין במקדש. "ולא תמותו" (ויקרא י, ט).
גם בנושא הקרבנות יש המון דינים של "דינים", ושם מדובר אפילו על מחשבות: מחשבה קלה שלא בזמן הנכון, שאדם תכנן לאכול את הקורבן חוץ למקומו או חוץ לזמנו וכדומה, כבר פוסלת את כל הקרבן, שבמקרים רבים היה גם די יקר. גם זה לא פשוט.
בכל הדינים הללו לא מדובר על מידות חסידות, ספק דרבנן וכדו'. העונשים על כל אחת ואחת מהעבירות הללו הם כרת ומיתה בידי שמים. נדב ואביהוא מתו משום שהקריבו אש זרה. הכל בחומרת דינים עצומה מאוד.
ובאמת בגלל זה ידוע שהכהנים "זריזין הן" (שבת כ ע"א), משום שהם היו מוכרחים להיות רגילים בכל הדינים ולדקדק בהם מיד. אבל לכל שאר העם זה לא היה פשוט בכלל. לכן ה' מצווה את הלווים לעבוד עבודת משמרת בבית המקדש, כדי לשמור על טהרתו (במדבר יח, א-ז).
כל הדינים הללו יוצרים תחושה גדולה של יראה. גם המימדים של בית המקדש מוסיפים לתחושה זו: ההיכל עצמו מתנשא לגובה מאה אמה (מעל חמש-עשרה קומות!), גודלו של המזבח כמו וילה ענקית (כ-250 מ"ר, בגובה של כמעט שתי קומות), וכל המבנה והכלים עשויים מעצים יקרים ומאבני ענק, מצופה בכסף וזהב ומעוטר בפיתוחים מיוחדים. וכאילו אין די בכל אלו, יש גם מצווה מיוחדת של "מורא מקדש" (ויקרא יט, ל; כו, ב. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו). האדם הנכנס לבית המקדש, היה מתמלא אימה ויראה גדולים כלפי המקום וכלפי מי ששיכן שמו בבית הזה.

"תוכו רצוף אהבה"
אבל בתוך כל זה קיים גם רובד אחר: "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" (שיר השירים ג, י). שם מתרחש הייחוד הגדול של קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. הכרובים, הנמצאים במקום של שיא הקדושה (קודש הקודשים), מעורים זה בזה בדמות איש ואשה, ומגלים בזה את שיא האהבה. עשרה ניסים גלויים ותמידיים היו במקדש (משנה אבות ה, ה). במציאות כזו לא צריך "סמינר" בשביל להשתכנע במציאות ה'; אפשר פשוט ללכת לבית המקדש ולראות בעיניים, שאין שום הסבר אחר לתופעות הללו.
ועוד גילויי אהבה רבים יש במקדש: גילוי של השראת שכינה על ישראל; שירת הלויים האדירה והמיוחדת; ריח הניחוח שיש בקרבנות; השירים והשמחה שהיו שם ברגלים; שמחת בית השואבה, משם היו שואבים רוח הקודש ונבואה; קרבנות נדבה רבים שאנשים הביאו מרצונם, מעבר לקורבנות החובה; כל אחד שבא לראות את השראת השכינה, בא גם להיראות על ידי ה' – "כדרך שבא לִראות כך בא לֵיראות" (חגיגה ב ע"א). הקב"ה רוצה לראות כל אחד באופן אישי, ולא רק את כלל ישראל.

שילוב נפלא של יראה ואהבה
בבית המקדש היה שילוב נפלא של שני הרבדים הללו. השילוב הזה מעצים מאוד את האהבה. דוקא היראה הגדולה מביאה לאהבה גדולה. היחס לקב"ה הוא לא כמו יחס רגיל אל חבר. כאשר אתה חש את נשגבותו של מלך מלכי המלכים, אתה גם יודע את מי אתה אוהב ואתה יודע שזו אהבה גדולה וגבוהה הרבה יותר. זה מעצים את האהבה ומרומם אותה לגבהים נישאים. ממילא אתה מבין גם שהאהבה של ה' אליך היא שונה לגמרי. מי אוהב אותך? לא סתם אדם. זה מי שברא את כל העולם, הא-ל הגדול הגיבור והנורא. יש לו הכל, לא חסר לו דבר, הוא שולט בכל מכל כל – והוא אוהב אותך!
כל זה חרב, בעוונותינו הרבים.
חז"ל מלמדים אותנו שעד שיבנה בית המקדש במהרה בימנו, יש לנו אפשרות להתנחם נחמה פורתא בלימוד התורה הקדושה. וכמאמרם ז"ל: "כל העוסק בתורה לשמה מקרב את הגאולה... ובונה פלטרין של מעלה ושל מטה" (סנהדרין צ"ט ע"ב). ובמיוחד מיקדו אותנו חכמים בלימוד ההלכה במאמרם הנ"ל שמיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.

אותו שילוב נפלא קיים גם בלימוד הלכה
הסיבה לכך היא, שבלימוד סוגיות בהלכה בעיון לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, קיימים הרבדים האלה שהזכרנו בענין בית המקדש במידת מה.
לימוד אגדה, מדרש ופנימיות הם דברים המושכים את ליבו של האדם, מסבירים לו מה הוא פועל וכיצד, מה משמעות הדברים וסיבתם. לעומת זאת, ההלכה עוסקת בחובות. האדם היהודי לומד שהוא מחויב לעשות כך וכך, בלי נימוקים ובלי להיכנס בכלל לשאלה למה הוא רוצה לעשות את הדברים האלו ואיך להתחבר אליהם. בלימוד העיון ההלכתי כל מה שעומד מול העיניים הוא מה ה' אמר לי: כך או כך. מה חובתי ואעשנה. יש כאן התבטלות לרצון ה', "קבלת הדין" כמו שהוא. מסירות הנפש בלימוד ההלכה, היא מסירות של ביטול לרצון ה'. לומדים כל "סימן", כל נושא שציווה עליו המלך, עד לפרטיו הקטנים ביותר, ומבררים לְמה הוא מתכוון ומה הוא רוצה שנעשה ואיך מבצעים את זה בצורה הטובה ביותר. אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה.
אולם מאידך, כל הלימוד הזה "תוכו רצוף אהבה". כשאדם מוסר את נפשו על התורה, הוא מתקשר אליה בעבותות אהבה. מתפתחת בקרבו אהבה גדולה ללימוד, להלכה, לדבר ה', לנותן התורה. ודוקא העובדה שהוא עומד בפני המלך הרם והנישא שמצווה עליו את ציוויו היא זו שגם מעצימה ומרימה את האהבה לגבהים אחרים לגמרי.
והאהבה הזאת היא דו-סטרית. הוא גם נאהב: "נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום... משמח את המקום" (אבות ו, א). כאשר האדם עוסק בתורה, ובפרט בהלכה, "אז נדברו יראי ה' וכו', ויקשב ה' וישמע" (מלאכי, ג, טז). הדיבור בתורה שיסודו ביראה, מביא לקרבה גדולה של הלומד אל ה' יתברך. ה' בא לשמוע אותו. "כי קולך ערב, זה התלמוד, ומראך נאוה זה מעשה הטוב" (שיהש"ר פ"ב). ה' אוהב אותו. הוא זוכה להשראת שכינה גדולה. "תוכו רצוף אהבה". השילוב הזה הוא מעין מה שהיה בבית המקדש.
בנוסף לכך, ידוע ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי ע"א). זה העניין המיוחד שיש בלימוד הלכה, בבחינת בית המקדש. זהו התחליף כיום של בית המקדש. זו הסיבה שאמרו חז"ל ש"אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
מכאן מתחזקת יותר ההבנה של דברי הבעש"ט המובאים לעיל: "יאמר בלבו הלא הוא יתברך שמו צמצם את עצמו ושורה בכאן וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה". שורה בכאן ממש. הוא יתברך כאן. מכאן השראת השכינה יורדת לעולם.
 
מקור היניקה של השראת השכינה
התורה מהווה את מקור היניקה הבסיסי שממנו באה גאולה לעולם. מהאור שהקב"ה האיר בתורה שואבים ישראל את כוחם הרוחני לתפקידם כלפי עצמם וכלפי כל העולם.
גם בימינו אפשר לראות שבלי מקומות ריכוז גדולים של תורה, אי אפשר להפיץ את האמונה בה'. כאשר רוצים לחזק יישוב או עיר, צריך להקים בה ישיבה או כולל. רק כשההפצות יוצאות מתוך עוצמה גדולה של תורה הן נדבקות גם כן באותה עוצמה ויכולות להיות מוקרנות על ציבור רחוק מאמונה וממצוות.
מתוך ההבנה הזו, דברי הבעש"ט מקבלים משנה תוקף: "ויאמר בלבו הלא הוא ית"ש צמצם את עצמו ושורה בכאן וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה". אדם שיושב ללמוד, יפנים וידע שבזמן שהוא לומד הקב"ה מתחבר אליו ודרך החיבור הזה מושפעת השראת השכינה לכלל המציאות, וממילא ברור שהנחת-רוח שהוא עושה להשי"ת גדולה עד מאוד. כאשר אדם ניגש ללימוד מתוך הכרה זו, הוא מתמלא בשמחה גדולה והלימוד מקבל פנים אחרות.