בין הפטיש לסדן

קיימים בשפה ביטויים שונים, לתיאור מצב של לחץ גדול או עומס נפשי.
אך כאשר אדם ירצה לתאר, שבנוסף על כך שהוא נתון בלחץ, הלחץ הוא איום ונורא, ובנוסף, הלחץ גם אינו הוגן, ומותיר אותו במין חוסר ברירה מתסכלת, הוא יאמר: "אני נמצא בין הפטיש לסדן".
זהו ממש תיאור קצה.
למרבה האירוניה, כמו בהרבה ביטויים בעברית, משמעות מהות הביטוי הפוכה, מהמשמעות הניתנת בשימושו בשפה.
מצב של בין פטיש לסדן, הוא אומנם מצב של מכות והלימה מכל צד, אך ביסודו הוא מצב של עיצוב, תיקון, ונתינת צורה, שבמקרים רבים היא עצמה נתינת המשמעות.
ככל שהברזל "חוטף" יותר מכות נכונות ומדויקות בין הפטיש לסדן, הוא אף מתחזק ומתחשל, ואכן, זו היתה הדרך הקדומה לייצור מתכת חזקה.

ובחזרה למצב המתואר על ידי הביטוי "בין הפטיש לסדן", נפתחות לפנינו שתי דרכים לתפוס מצב זה:
א. כנאמר בפתיחה, תפיסת המצב היא של לחץ איום ונורא, ואף של מצב שאינו הוגן.
ב. כמצב של עיצוב ותיקון.

דברים אלו אמורים בכל מצב אנושי,
ועל אחת כמה וכמה, בתחומים בהם הביטוי האישיותי הוא העיקר, כמו במקצוע החינוך.

נתבונן באיש מקצוע כלשהו, שעושה את מלאכתו.
כאשר אדם הוא בעל מקצוע, אישיותו מפעילה כלי עבודה.
דוגמה אחת היא בתחום המקצועות הפיזיים (כמו נפחות, הכלים הינם פטיש וסדן), ודוגמה נוספת היא דווקא תחום המקצועות המופשטים (כמו תכנות מחשבים, הכלים הינם חומרה, ותוכנה). אמנם האישיות והכישרונות באים לידי ביטוי, אך על ידי כלים ברורים, פיזיים ומופשטים.
 
מן העבר השני, ישנם מקצועות בהם ניתן לומר שהכלי המקצועי העיקרי (אם כי יש נוספים, פיזיים ומופשטים, אך שוליים יותר) הוא האישיות עצמה, ואף המפגש עצמו, במיוחד מקצועות החינוך הטיפול, ובתחום הכולל של עיסוק במדעי החברה.
אמירה רווחת בתחום האנתרופולוגיה, חקר התרבות, גורסת כי "במחקר איכותני אין כלים ביד, הכלי הוא החוקר".
כאשר אדם עוסק במקצועות מסוג זה, אישיותו היא הגורם המרכזי שפועל כמרכז עצבים שמושפע ומשפיע כל הזמן.
מרכז זה מקבל מידע, ומוציא מידע. אך בעיקר, על מרכז זה לחוש תמיד מהם הלכי הרוח, לברר האם התחושה היא אכן נכונה, ולהגיב בצורה הראויה ביותר על פי תחושה זו. כיוון שמול מרכז עצבים זה עומדים בני אדם, יש עומס רב על פעילות מרכז עצבים זה.
מכאן אך טבעי הוא, שאדם העוסק בחינוך ימצא את עצמו פעמים רבות במצב בו אישיותו נמצאת "בין הפטיש לסדן".

כאשר תופסים את מצב ה"בין הפטיש לסדן" כמצב שלילי, מנסים להימנע ממצב מתסכל זה כמה שיותר, וזאת על ידי שימוש פוחת והולך באישיות, ושימוש גובר והולך ב"כלים" אחרים כגון מסגרת הכללים, מוסכמות, שגרה ומשמעת.

כאשר תופסים (במקצועות האנושיים) את מצב ה"בין הפטיש סדן" כמצב של עיצוב, ראשית כל מקבלים אותו כנתון, קרי- מקבלים את העובדה, שכאשר אדם עובד עם אישיותו, הוא ימצא אותה מתעצבת כל הזמן מחדש, ודרך העיצוב תמיד תהיה הכרעה בין קצוות שונים של מצב, או כלשון הביטוי, מיחסי גומלין בין פטיש, לסדן.
עצם התובנה, ששגרת עבודה בה הכלי המקצועי העיקרי הוא האישיות, היא של עיצוב אישיותי (של העובד) מתמיד, הינה קריטית לקיום היומיומי, כיוון שעיצוב מתמיד מחייב התייחסות תמידית של האישיות בינה לבינה, ופיתוח יציבות מסוג אחר.

אפילו בתיאור מצב זה, של אישיות שמעוצבת בדרך פעולתה, ישנם שני קצוות שהם בבחינת פטיש וסדן יסודיים, הפועלים על האישיות עצמה, ותכונותיה (החזקות והחלשות).

האחד הוא תפיסת עולמה ועקרונותיה,
והשני הוא מפגש האישיות עם ה"אחר" (תלמיד, מטופל, וגם קולגה), בו באים לידי ביטוי החולשות והחוזקות של שני הנפגשים, ואף מתקיימות התנגשויות רבות בין ערכים סותרים.
העיצוב אינו "ממציא" בכל פעם את האישיות, אלא מעצב ומחדש אותה בכל שלב.

ביהדות, תהליך עיצוב מתמשך זה, הוא חלק כולל מתהליך שנקרא "תשובה".

לסיכום, בירור עומק שיערוך אדם שעוסק בחינוך (בירור זה נכון גם באופן כללי) בשאלת הפעלת אישיותו ככלי מקצועי, הינו שלב יסודי, בעמידה בשגרת עיסוק שכזה.
בינו לבין עצמו, יתייחס האדם העוסק בחינוך גם ל"תופעת" מצבי פטיש וסדן למיניהם, וישאל את עצמו האם הוא מקבל מצב זה כשגרה.
במידה והתשובה חיובית, יש להיערך לשגרה כזו, באופן יומיומי של עבודה, אך ניתן לומר ששכרה בצידה.

ואולי קריאת הכיוון הראשונה היא, חזרה לשמיעת רגש הלב, שלעתים הולך לאיבוד עם הזמן, כיוון שראשית כל, "יש להכות בברזל בעודו חם"...

יעקב נוקד הוא ראש מכון מאין