השכינה

במאמרים האחרונים דיברנו על דרגות שונות בכוונות (אהבה ויראה). תחילה הסברנו כי המעשה הוא העיקר, הוא הבונה את הדירה לבורא בעולם, הוא הממשיך את הקדושה לעולם, ולאחר מכן הסברנו שעל מנת שהדירה תהיה מוארת, יש למלא את המעשה בכוונה הראויה. 
 
נר השם נשמת אדם
באחד הפרקים הקודמים הסברנו כי האדם משול לנר. כשם שבנר יש צורך בפתילה ובשמן, כך גם בנשמה יש צורך בפתילה (הגוף והנפש הבהמית) וגם בשמן (מעשים טובים-מצוות), הדגשנו כי השמן אינו רק רגש (אהבת ויראת השם) אלא גם (ובעיקר) מצוות.
נקודת הביאור הייתה, שרגש, כולל רגש אהבת השם, מגיע מהאדם, ובהרגשת עצמו הוא סותר לכך שאין עוד מלבדו. המצוות, לעומת זאת, הן ציוויו של הקב"ה הבלתי מוגבל, ולכן יחברו אותנו באופן בלי גבול לקב"ה.
הפעם נסביר עומק נוסף באותו משל.
 
היכן נמצא הקב"ה ?
לפני כן נענה על שאלה עקרונית שחוזרת על עצמה רבות.
כיצד ייתכן שמצד אחד אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא בכל מקום, ומצד שני אנחנו אומרים שהוא נמצא דווקא בבית המקדש, דווקא בתורה, דווקא במצוות.
אם הוא בכל מקום, אז מדוע אנחנו מדגישים את הצורך במצוות כדי להתחבר אליו ?

מציאות והתגלות
הפיתרון לסתירה זו הוא בכך, שתלוי על מה מדברים.
כאשר מדברים על המציאות של הקב"ה, אז בוודאי שהוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, ללא שום הבדל. אך כאשר מדובר על ההתגלות של הקב"ה, יש הבדלים. הגילוי הוא שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.

השכינה
השכינה היא ההתגלות האלוקית, והיא מתגלה באופן שונה בכל זמן ובכל מקום.
כדי להבין זאת לעומק יותר, נתבונן בנפש האדם.

מבשרי אחזה אלוקה
כיוון שהקב"ה ברא אותנו בצלמו, יש לנו את האפשרות להתבונן פנימה אל תוך נשמתנו כדי להבין קצת מה קורה בעולמות העליונים.
באדם יש נשמה אינסופית, שנמצאת בכל מקום בגוף בשווה מצד אחד, אך מתגלית בצורה שונה בכוחות הנפש ובאיברי הגוף השונים. בעין מתגלה כוח הראיה של הנשמה, באוזן כוח השמיעה של הנשמה, במוח כוח השכל וכן הלאה. האם אפשר לומר כי חלק מהנשמה נמצאת בעין ולא באוזן ?
תלוי על מה מדברים..
אם מדובר על מהותה של הנשמה התשובה היא שהיא נמצאת בכל מקום בשווה.
אם מדברים על הארה של הנשמה, היינו על הכוחות של הנשמה, הגילוי שלה, אז כאן התשובה תהיה שונה, כיוון שדרגה זו בנשמה מתגלית באופן שונה באיברים השונים של הגוף.

המוח – משכן הנשמה
לפי זה אפשר להבין מדוע אנו מתייחסים למוח כמשכן הנשמה. אין מדובר על מהותה של הנשמה, זו בוודאי נמצאת בשווה בכל מקום בגוף, כאשר אומרים שהמוח הוא מקום משכנה של הנשמה, מתייחסים לדרגה בה הנשמה מתחילה להתגלות בגוף. שם היא מתחילה להתגלות ומשם מתפשטת לכל הגוף.

ראשית הגילוי
אך גם בגילוי של הנשמה יש שתי דרגות עיקריות.
עוד לפני הגילוי של הנשמה באיברי הגוף השונים, ישנם הכוחות כפי שהם במוח, הם כבר לא בכל מקום, הם דווקא במוח, אך הם גם עדיין לא בגוף, הם כלולים במוח (זוהי הסיבה שהמוח יכול להרגיש כל איבר ולהזיז כל איבר), ומשם הם מתחילים להתגלות.
כלומר, כוח הראיה שמתגלה בעין, נמצא כבר במוח, אך אין זה מאפשר למוח לראות. לא רק מפני שהמוח אינו ה"כלי" המתאים להכיל את כוח הראיה, אלא מכיוון שהאופן שבו כוח הראיה נמצא במוח אינו אותו אופן כפי שהוא נמצא בעין.
הכוחות כפי שהם במוח הם עדיין "בכח", בפוטנציאל, הם עדיין רוחניים ומופשטים מדי מכדי להתגלות, רק בשלב בו הם מתפצלים לאיברים, הם כביכול, יורדים בדרגה, ויכולים כבר להתגלות.
כלומר, ראשית גילוי הנשמה בגוף הוא במוח. המוח הוא האיבר "הראשי" בגוף, בו מתחילה להתגלות הנשמה ומשם זה מתפשט לכל שאר האיברים. המוח הוא זה ששולח "חיות" לכל איבר בהתאם לצרכים שלו, הוא מרגיש כל איבר ויודע מה מצבו.

מהות, התכללות, גילוי
כלומר, ישנה מהות הנשמה, שנמצאת בשווה בכל הגוף, ישנם כוחות הנשמה כפי שכלולים במוח, וישהם הכוחות כפי שמתגלים באיברי הגוף, לאחר שעוברים בלב.

המוח של הבורא
לאחר שהתבוננו בנפש שלנו, נוכל להשליך התבוננות זו על הבורא.
המציאות של הבורא נמצאת בכל מקום כל הזמן, מציאות זו היא בהעלם ואיננו מרגישים אותה. הבורא נמצא בעולם שלנו בדיוק כפי שנמצא בעולמות הרוחניים, בשניהם הוא בהעלם.
ההבדל בין העולמות הוא לא במציאותו של הבורא, אלא בהתגלותו. ככל שהבורא מתגלה יותר זהו עולם רוחני יותר, ככל שהוא יותר מוסתר ומתגלה פחות, זה עולם גשמי יותר.
וכמו שבנפש, בין המהות להתגלות ישנו המוח, שבו הכוחות כלולים ומשם נמשכים לכל הגוף, כך גם אצל הבורא ישנו ה"מוח", ומשם הגילוי מתפשט לכל עולם.

חכמה דאצילות
בגוף הגילוי הוא במוח, ואצל הבורא הגילוי, בכללות, הוא בספירת החכמה של עולם האצילות.
(בפרקים הקודמים הסברנו כי ישנם בכללות ארבע עולמות, המתחלקים לרבבות עולמות, כאשר הנעלה שבהם הוא עולם האצילות, עולם שכולו טוב, כולו אלוקות, המאוחדת עם הבורא. בעולם זה מתגלות עשר הספירות, איתם בורא הקב"ה את העולם. ספירת החכמה, היא הספירה הראשונה ומהווה ממוצע בין עולמות האינסוף לעולם האצילות והעולמות הבאים אחריו, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה שבתחתיתו עולם העשייה הגשמי, העולם שלנו).
ספירת החכמה היא הספירה הראשונה בעולם האצילות. עניינה של החכמה, הוא הביטול לבורא. כיוון שכדי לקלוט את האינסוף יש צורך בביטול מוחלט כלפיו, לכן דווקא ספירת החכמה היא זו שיכולה להוות ממוצע, ולחבר את הקב"ה האינסופי עם העולמות.
בפרטות, הגילוי הוא בכלל בכתר (רצון) ובספירות החב"ד (חכמה, בינה ודעת) המהווים את המוחין של הבורא בכלל ושל כל עולם בפרט.
גילוי זה יורד גם לשאר הספירות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד) ודרך הספירה התחתונה ביותר, ספירת המלכות, נעשה המעבר לעולם הבא, כאשר ספירת המלכות היא זו שבעצם בוראת את העולם שאחרי עולם האצילות, עולם הבריאה.
ספירת המלכות בעולם האצילות היא המכונה שכינה, היא ראשית הגילוי האלוקי לעולמות.
תחילה נברא החב"ד של עולם הבריאה, אחר כך הספירות עד לספירת המלכות של עולם הבריאה הבוראת את הנבראים של העולם הבריאה, וכן את עולם היצירה. גם שם התהליך הוא דומה שתחילה נברא החב"ד של אותו עולם ובהמשך שאר הספירות עד לספירת המלכות, וכן הלאה.

מלכותך מלכות כל עולמים
ומכאן שספירת המלכות של עולם האצילות המגיעה מהמוחין של עולם האצילות, ומאוחדת עם אור אינסוף על ידי ספירת החכמה, מאירה בכל עולם דרך לבושים, בעולם הבריאה דרך "מלכות דבריאה", בעולם היצירה דרך "מלכות דיצירה", ובעולם העשייה דרך "מלכות דעשייה". אמנם בעולם זה לא נרגש, אך אין זה מכיוון שהשכינה לא נמצאת כאן, אלא משום שהיא מלובשת בספירת המלכות של אותו עולם.

קודש הקודשים
המוחין של כל עולם נקרא בית קודש הקודשים של אותו עולם. גם בעולם שלנו יש את קודש הקודשים, הוא אותו מקום מקודש בבית המקדש, שם שורה השכינה, ומשם היא מתפשטת לכל העולם.
כלומר, ישראל היא ארץ הקודש, יש בה גילוי אלוקות נעלה מכל ארץ אחרת, בתוכה יש את ירושלים עיר הקודש שבה יש הגילוי הנעלה בישראל, בתוכה יש את בית המקדש, בו יש את הגילוי הנעלה בירושלים, ובתוכו יש את קודש הקודשים בו יש את הגילוי הנעלה בבית המקדש, ומשם מתפשטת החיות לכל העולם.
בית ראשון ובית שני
בזמן בית ראשון, עיקר גילוי השכינה היה בבית המקדש בקודש הקודשים, אז השכינה "מלכות דאצילות" האירה בתוך קודש הקודשים כפי שהיא בעולם האצילות, ללא הלבושים של "מלכות דבריאה", מלכות דיצירה" ו"מלכות דעשייה", ולכן בקודש הקודשים בזמן בית ראשון היו ניסים באופן גלוי כל הזמן.

לוחות הברית
למשל, לוחות הברית שהיו בארון הברית, שהיה בהם נס תמידי. האותיות שהיו חקוקות באבן, היו חקוקות מקצה אחד לקצה השני, כך שאת עשר הדיברות היה ניתן לקרוא משני צידי האבן. אמנם לפי ההיגיון מהצד השני הכתב היה אמור להיות הפוך (כתב ראי), אך בפועל עשר הדיברות נקראו אותו הדבר משני הצדדים.
תופעה זו, בה הטבע וההיגיון "לא משחקים תפקיד", היא התוצאה של גילוי שכינה, גילוי הכוח העליון כאן בעולם שלנו.

בית שני
בזמן בית שני, שהיה במדרגה נמוכה יותר, השכינה גם התגלתה בקודש הקודשים, אך ברמה נמוכה יותר, "מלכות דאצילות" התלבשה קודם ב"מלכות דבריאה" וב"מלכות דיצירה" (אך לא ב"מלכות דעשיה") ולכן בזמן בית השני היו פחות ניסים מאשר בזמן בית ראשון. יחד עם זאת, עדיין היה גילוי שכינה ולכן רק כהן גדול ביום הכיפורים היה נכנס לקודש הקודשים.

לסיכום
כשם שבנשמה יש את המציאות שלה שנמצאת בכל מקום באופן שווה, את ההתגלות שלה באיברים השונים, ואת הממוצע במוח האדם, כך אצל הקב"ה ישנה מציאותו שבכל מקום בשווה, התגלותו בכל עולם ובכל נברא לפי עניינו, ואת הממוצע בספירת החכמה של עולם האצילות. השכינה, "מלכות דאצילות", היא ראשית הגילוי האלוקי בעולמות.