לראות את הקולות

מה הם ענו ?
בזמן מתן תורה היו כל בני ישראל נוכחים, יש אומרים שגם הנשמות שלנו ונשמות בני ישראל בכל הדורות אי פעם נכחו באותו מעמד היסטורי. אף על פי כן כאשר השם מדבר אל משה הוא אומר למשה "לאמור", בדרך כלל בכל מקום שמופיע המילה לאמור המשמעות היא שמשה צריך להעביר את זה הלאה למישהו אחר, אך כאן לא ניתן לומר זאת כי כל מי שאי פעם אפשר יהיה להעביר לו את עשרת הדיברות כבר נכח ושמע בעצמו.
לכן ישנו פירוש האומר, כי המילה "לאמור" מתייחסת לכך שבני ישראל ענו על כל דיברה שהם שמעו.


תלוי את מי שואלים...
רבי ישמעאל אומר כי כאשר נאמרו הדיברות בהן נאמרו מצוות "עשה" (למשל, כבד את אביך ואת אימך, שמור את יום השבת) עם ישראל ענה - הן, כלומר כן, כך נעשה, וכאשר נאמרו הדיברות בהן נאמרו מצוות "לא תעשה" (לא תרצח, לא תגנוב וכו') עם ישראל ענה - לאו, כלומר לא, לא נעשה זאת.

רבי עקיבא לעומת זאת אומר כי עם ישראל ענה על הן - הן, כלומר על מצוות עשה הם אמרו כן (כמו שרבי ישמעאל אומר) ועל לאו - הן, וגם על מצוות לא תעשה אמרו כן, לא שיעברו בלא תעשה ח"ו, אלא שענו כן, כביכול, "כן המפקד", לא נעשה זאת.

במה הם חולקים
רבי עקיבא ורבי ישמעאל היו גדולי ישראל בדורם, מובן שהמחלוקת ביניהם אינה מקרית, ישנו עומק והיגיון מאחורי הדעות השונות שלהם. ישנה שיטת חשיבה שונה אצל כל אחד מהם המביאה אותו לתשובה שלדעתו ענו בני ישראל במעמד הר סיני.

מחלוקת נוספת
כדי לפענח את השיטה שמאחורי הסברות שלהם, ננתח מחלוקת נוספת ביניהם.
על הפסוק "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים" ישנם שני פירושים.
לפי רבי ישמעאל המילה רואים מתייחסת למילה לפידים, כלומר בני ישראל ראו את הלפידים.
אך לפי רבי עקיבא, המילה רואים מתייחסת למילה קולות, כלומר בני ישראל ראו את הקולות. נשמע מוזר ? רבי עקיבא אף אומר יותר מזה. לא רק שראו את הקולות, כי אם גם שמעו את המראות.

לראות קולות
מה רבי עקיבא מתכוון בביטוי לראות קולות ? הרי קול זה לא דבר שאפשר לראות, ישנם המסבירים כי בזמן מתן תורה מעבר לקולות ששמעו גם ראו את האותיות המרכיבות כל מילה. אך לפי זה ראו מראה ולא קול, ועדיין לא ברור מה הכוונה ראו את הקולות.

קולות ומראות
כאן אנו נצרכים לפירוש רוחני יותר.

מה ההבדל בין ראיה ושמיעה ?

כאשר אדם רואה משהו, הוא בטוח במאה אחוז שאותו דבר קיים, מכיוון שהוא ראה, הראייה מאמתת לשכל את המציאות של אותו דבר. האימות הוא כל כך חזק עד כדי כך שאדם שראה משהו לא יכול כבר להתכחש לאותו דבר. זו אחת הסיבות שהגמרא קובעת כלל לפיו, "עד לא יכול להיות דיין". כלומר אדם שהיה עד לפשע לא יכול לדון את הפושע, כיוון שהוא ראה את זה הוא כבר לא יכול להיות אובייקטיבי בנושא.

בשמיעה לעומת זאת הדבר אינו כך. אדם ששמע על משהו, גם אם שמע זאת מאדם גדול אותו הוא מעריך, עדיין האמונה שלו בדבר אינה מושלמת. אמנם הוא מבין שכך הוא הדבר, אך אין זה מאומת אצלו כפי שזה אצל אדם שראה. לכן אגב, עד הוא רק מי שנכח באירוע וראה אותו. לא משתמשים בעד, במישהו שרק שמע על האירוע.

רוחניות וגשמיות
העולם שלנו הוא עולם גשמי הטומן בחובו מציאות רוחנית. את המציאות הגשמית אנחנו רואים, לא צריך לשכנע אותנו שהעולם קיים, זה ברור לנו.
על המציאות הרוחנית אנחנו רק שומעים. מספרים לנו עליה, אך אנחנו לא רואים אותה, לכן אנחנו צריכים לשמוע הסברים והוכחות, שיעזרו לנו להאמין בה.
כך גם בחיים הפרטיים שלנו, אנו מרגישים את הגוף שלנו ויודעים על הנשמה. כשקמים בבוקר מרגישים את הצרכים של הגוף (רעב, עייפות וכד'), אמנם יודעים שיש גם נשמה ומשתדלים לדאוג גם לצרכים שלה, אך זה רק בבחינת שמיעה, זה פחות ברור לנו.

אצל צדיקים, אגב, המצב הוא הפוך. כיוון שהם חיים את הנשמה והגוף אצלם טפל, אז הם גם רואים את הרוחניות ושומעים על הגשמיות. אחד הצדיקים אמר על עצמו שאם לא היה כתוב בתורה "בראשית ברא אלוקים" הוא לא היה מאמין שיש עולם. הוא ראה רק את הרוחניות ורק פסוק מהתורה מהווה אצלו הוכחה משכנעת מספיק כי העולם קיים.

מתן תורה
לפי רבי עקיבא במתן תורה פעל שינוי כל כך גדול בעולם עד שבאותם רגעים בהם נאמרו עשרת הדיברות, כל העולם התעלה, ובעולם הגשמי התגלתה הרוחניות, במקום לראות את הגשמיות כולם ראו את הרוחניות. המצב התהפך, על הגשמיות שמעו ואת הרוחניות ראו.

מה אומר רבי ישמעאל ?
רבי ישמעאל הרי טוען כי במתן תורה ראו את הלפידים את המראות, אם כך מה היה החידוש הגדול, את המראות אנו רואים כל יום.

אך אין הוא מתכוון לראיה הרגילה בה אנו רואים את המראות מדי יום רבי ישמעאל מדבר על דרגה נעלית יותר.

בדרגא של רבי עקיבא, הגשמיות מסתירה על הרוחניות ולכן על מנת לראות את הרוחניות יש להתעלות מעל הגשמיות.
רבי ישמעאל מדבר על דרגה נעלית יותר, הוא טוען כי מתן תורה היה מאורע כל כך מיוחד עד כדי כך שגם בגשמיות עצמה ראו את הרוחניות, לא היה צורך להתעלות מעל הגשמיות.

בעלי תשובה וצדיקים
שתי הדרגות הנ"ל (ראית הרוחניות על ידי התעלות על הגשמיות, וראיית הרוחניות בתוך הגשמיות) מקבילות לדרגת הצדיקים ודרגת בעלי התשובה.

בעל תשובה, מישהו שעבר עבירה, התנתק מהבורא ואחר כך התחרט על כך וחזר לחיק בוראו, נמצא הרבה פעמים בתנועה של בריחה מהעולם. הוא מרגיש שהעולם מסתיר לו על הקדושה (עלם מלשון העלם), ולכן הוא מואס בעולם, הוא רוצה לשכוח שהעולם קיים בכלל ורק להתחבר לקדושה. הוא נמצא בתנועה של רצוא, תנועה של יציאה מהמיצרים, יציאה מהגבולים מכל ההעלמות והסתרים והתחברות לקדושה.

צדיק, שנמצא כל הזמן בקדושה, פחות מרגיש את הצורך לברוח מהעולם, אצלו העולם לא בא בקונוטציה רעה, גם בעולם הוא רואה קדושה, אדרבה, הוא מנצל את העולם לעבודת השם, הוא מגלה את הקב"ה בתוך העולם.

רבי עקיבא היה בן גרים, והתחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים, בנוסף בסוף ימיו כאשר מת על קידוש השם הוא אמר שכל ימיו חיכה לרגע זה, כלומר הוא היה בתנועה של מסירות נפש, תנועה של יציאה מהעולם, הוא מסמל את בעלי התשובה. לכן לדעתו ראו קולות, כי לפי שיטתו כדי להתחבר לרוחניות צריך לצאת מהגשמיות.

רבי ישמעאל היה כהן גדול, עבודתו היא עבודת הצדיקים ולכן לשיטתו אפשר למצוא את הקב"ה בתוך העולם ולכן המעלה הגולה של מתן תורה לדעתו היא לא ראיית הקולות, "בריחה מהעולם" אל ראיית המראות, מציאת הקב"ה בתוך העולם.

מצוות – ציווי או זיכוך
באופן כללי בכל מצווה ישנם שני עניינים.

כל מצווה היא קיום ציווי של הבורא. הוא החליט שנניח תפילין ולכן מניחים אותם, הוא ציווה שנשמור שבת ולכן שומרים אותה. מצד זה אין הבדל בין מצווה למצווה, לכולם חשיבות זהה, החשיבות שלהם היא לא במעשה עצמו אלא בכך שהם ציווי הבורא ובכך אין הבדל בין מצווה אחת לחברתה.
אפשר להשוות זאת לחייל בצבא שמחויב לעמוד בחוקים, אם יסרב פקודה, אז זה לא כל כך משנה איזה פקודה הוא סרב, לתקוף מחבל או לעמוד במסדר, העניין הוא שהוא לא קיים את ציווי המפקד.

אך מאידך גיסא, ישנו העניין המיוחד של כל מצווה, הפעולה המיוחדת והשונה שיש בכל מצווה ושבזה היא שונה מחברתה. תפילה היא עניין אחד ותורה זה עניין אחר וכן הלאה.

וכך גם יש הבדל בין מצוות לא תעשה ומצוות עשה. מצוות עשה הן מצוות חיוביות, עושים מעשה ועל ידו ממשיכים אור לעולם. מצוות הלא תעשה הם מצוות שליליות, לא עושים, להיפך, נמנעים מפעולה כלשהי.

על הן - הן ועל לאו - לאו
רבי ישמעאל סובר כי את האלוקות יש לראות בתוך העולם ולהמשיך אותה בעולם מבלי "לצאת" מהגשמיות, ולכן לפי שיטתו יש הבדל בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, בכל אחת יש את העניין המיוחד שלה, ולכן לדעתו בני ישראל ענו על הן הן ועל לאו לאו, הם התייחסו בצורה אחת למצוות העשה ובצורה אחרת למצוות הלא תעשה.

על הן - הן ועל לאו - הן
רבי עקיבא, כאמור, נמצא בתנועה של מסירות נפש, יציאה מהעולם, אצלו העיקר זה הביטול לבורא ופחות מה הוא ירגיש, העיקר במצווה זה הציווי ופחות הפעולה המיוחדת של כל מצווה בנפרד. לכן רבי עקיבא סובר שבני ישראל התייחסו למצוות עשה באותה צורה, על שתיהן הם ענו כן, "כן המפקד". כבד את אביך – כן נעשה זאת. לא תרצח – כן, לא נרצח.


ראיית החיובי בכל דבר
אפשר להסביר את דעת רבי עקיבא בצורה נוספת, עמוקה יותר. רבי עקיבא סובר כי המעלה הגבוהה היא לא לראות את הגשמיות, אלא לראות רק את האלוקות. במילים אחרות לפי שיטתו במדרגה הגבוהה לא רואים את השלילי בעולם אלא רק את החיובי.
הן מסמל את החיוב ולאו את השלילה, ולכן לפי שיטתו, בהן (בחיובי) ענו הן (ראו את החיובי) וגם על הלאו (שלילי) גם ענו הן, גם שם ראו את החיובי.

מה סובר רש"י ?
רש"י משלב את דעת רבי עקיבא, ודעת רבי ישמעאל.

הוא אומר כי ראו את הקולות, אך לא ממשיך כי שמעו את המראות, ומצד שני הוא אומר כי ענו על הן הן ועל לאו לאו.

רש"י כותב את פירושו ל"בן חמש למקרא" ילד בן חמש שלומד בחדר, ולכן מביא רק את הדרגה הבסיסית בעבודת השם, הדרגה ההתחלתית.

הדרגה השייכת לכולם, כבר מגיל חמש, היא שיוויתי השם לנגדי תמיד, "לראות את הקולות" לראות אלוקות בכל מקום, זהו הבסיס לקיום תורה ומצוות. "לשמוע את המראות", לא לראות את הגשמיות, זו כבר דרגה גבוהה שלא שייכת לכל אחד ולכן רש"י לא מכניס אותה בפירוש שלו.
לכן הוא גם אומר כי פירוש המילה "לאמור" הוא על הן הן ועל לאו לאו, כיון שבגיל חמש עוד אי אפשר לראות כי גם בשלילי טמון חיובי כפי שרואה רבי עקיבא, בגיל חמש רואים את הפשט, החיובי חיובי והשלילי שלילי.

המשך הדרך
כל זה הוא כאמור לפי רש"י המדבר אל בן חמש למקרא הנמצא בתחילת הדרך בעבודת השם, אך בהמשך הדרך, צריך להתקדם ולהגיע למדרגת רבי עקיבא שלא רואה את העולם אלא רק את הרוחניות, או לשיטת רבי ישמעאל שרואה את הרוחניות בתוך העולם.

לעתיד לבוא
לעתיד לבוא בזמן הגאולה יהיו שני ההפכים ביחד ולכן ההכנה המתאימה לגאולה היא להכיל כבר מעכשיו את שני ההפכים יחדיו. הן שיטת רבי עקיבא – העלאה מלמטה למעלה, יציאה מהעולם, והן שיטת רבי ישמעאל – המשכה מלמטה למטה, גילוי אלוקות בתוך העולם.