כוונת הנחת תפילין על פי הקבלה

בפעם הקודמת התחלנו להסביר על ההתבוננות המביאה ליראת השם, נמשיך בכך.

לאחר ההתבוננות הראשונית לפיה הקב"ה בורא את כל העולם, נמצא בכל מקום, בכל זמן ובכל זאת מתפנה "מעיסוקיו" כדי לדאוג לי, יש עתה להתבונן כי הוא לא נמצא אי שם בחלל, אלא נמצא כאן איתי בחדר, ברגע זה ממש, ובוחן את מעשי.

לא רק את מעשי הוא בוחן, שהרי האדם יראה לעיניים, אך השם יראה ללבב. הקב"ה רואה לא רק את המעשים שלנו, אלא גם יודע מה מתרחש אצלנו בכליות ובלב, אי אפשר לרמות אותו.
המסקנה מהתבוננות זו, היא שיש לעבוד אותו בהרגשת אימה ויראה, כפי שעומדים בפני מלך. כיום קצת קשה לנו להבין את המושג של מלך, כיוון שכבר אין הרבה מלכים בעולם (בכלל כיום כמעט ואין דמויות המעוררות בנו יראה). אך אפשר לתאר את האימה ויראה שיש לחייל כאשר עומד מול הרמטכ"ל. הוא אינו מפחד ממנו, אך הוא יודע מי הוא ומה כוחו, וירא מהגדולה שלו.
כך היא ראשיתה של עבודת השם, ברגש היראה.

טלית ותפילין
ההתבוננות אינה נעצרת כאן, יש להאריך בה ולהעמיק בה, כל אחד לפי היכולת שלו ולפי הפנאי שלו.
למשל, לפני לבישת הטלית והתפילין (כמובן שהתבוננות שייכת גם לנשים, שהרי הן גם מצוות באהבת השם ויראת השם לא פחות מהגברים, ואדרבה, בהיותן חזקות בצד הרגשי), יש להמשיך בהתבוננות, ולהתבונן בעניין המצוות בכלל ועניינם של טלית ותפילין בפרט.
 
להמשיך אור אינסוף
כל מצווה ממשיכה אור אינסוף לעולם. הקב"ה מאוחד עם המצוות, הן רצונו הפנימי, דרכן הוא מתגלה, וכאשר אנו מקיימים מצווה אנו ממשיכים על עצמנו את אורו יתברך, ומכלילים עצמנו בתוכו.
בפרטיות, התפילין של ראש מחולק לארבע בתים בהם ישנן ארבעה קלפים עליהם כתובים ארבע פרשיות מהתורה. כל אחת מהפרשיות היא כגד אחת מהספירות.
כאמור, המוחין מחולקים לשלוש, חכמה, בינה ודעת. כאשר הדעת היא המקשרת את המוחין למידות והמולידה בפועל של המידות אהבה ויראה, ולכן כוללת בתוכה את שתיהן.
פרשת "קדש לי כל בכור" היא כנגד ספירת החכמה. פרשת "והיה כי יביאך" בה כתוב והיה כי ישאלך בנך, היא כנגד הבינה. פרשת "שמע" היא כנגד האהבה ופרשת "והיה אם שמוע" כנגד יראה.
על ידי הנחת התפילין אנו לא רק ממשיכים על עצמנו אור אינסוף באופן כללי, אלא ממשיכים אותו למוח וללב באופן פרטי. זהו שעבוד המוח והלב לקב"ה, משתמשים במח ובלב לעבודת השם בלבד.
בטלית ההתבוננות מתמקדת בכך שהקב"ה הוא המלך שלנו ובכך שאנו מתעטפים בטלית אנו ממשיכים את מלכותו עלינו, כמו שנאמר שום תשים עליך מלך, שאין הכוונה רק למלך גשמי, כי אם גם למלך מלכי המלכים, הקב"ה.

מתחת לשולחן
מסופר על אחד מהחסידים הראשונים שהתפלל להרגיש יראת שמיים כמו אחד מגדולי ישראל. כאשר תפילתו אכן נענתה, נפלה עליו אימה ופחד וכתוצאה מזה הוא התחבא מתחת לשולחן. עכשיו הוא כבר התפלל שייקחו את זה ממנו בחזרה.

כל אחד יכול
התבוננות זו שייכת לכולם, וכל אחד יכול להגיע לרגש היראה כתוצאה מזה. כשם שחייל יכול להרגיש יראה עוד לפני שנכנס לחדרו של הרמטכ"ל רק מלחשוב על מעמדו, כך אפשר להרגיש יראה כאשר מתבוננים, מי זה הקב"ה, עד כמה הוא גדול, ואיך עם כל זה הוא נמצא כאן איתנו ממש.
ובכל זאת, אין זה דבר פשוט. שהרי דברים גשמיים, אנו יכולים לדמיין, וקל לנו להתחבר אליהם, אין צורך בהתבוננות רבה כדי להוליד רגש לדבר שרואים בעיניים. הקב"ה הוא מופשט לחלוטין ללא ציור או תמונה, ולכן כדי לעורר רגשות אליו, אין מספיק במחשבה חולפת, אלא יש צורך בהתבוננות מעמיקה, איש כפי יכולתו.
גם במידה ולא מצליחים להרגיש יראה בלב (יראה עילאה – יראה עליונה), אין זה מפחית מהמצווה, שהרי הוא מבין שיש בעל הבית לעולם וצריך להתבטל אליו (יראה תתאה – יראה נמוכה), ומתוך כך ניגש לקיום המצווה.
אך אם חסר גם הבנה זו (אם אין אפילו יראה תחתונה), אזי אין עבודתו ראויה לשם "עבודת השם". כפי שהסברנו קודם שאם זה רק מתוך אהבה, ללא התבטלות וקבלת עול מלכותו של הקב"ה, זה עדיין לא "רציני", זה עדיין בגדר "משחק".
על כך נאמר בזוהר שכדי ששור יחרוש את האדמה, ראשית יש לשים עליו את עול המחרשה, וכל עוד שאין עליו את העול, הוא עדיין לא מתחיל לעבוד.

עוף עם כנף אחת
ובהמשך למשל העוף, שהכנפיים הם אלו שמרימות אותו, מובן שעוף עם כנף אחת לא יכול לעוף. כך גם בנמשל, מצווה (גוף העוף) על אהבה (כנף אחת בלבד) לא יכולה להתרומם, לעלות לעולמות העליונים ולהתכלל בעשר הספירות של עולמות היצירה והבריאה.
ומזה מובן שגם יראה ללא אהבה אינה מספיקה, כי גם אז יהיה זה עוף עם כנף אחת. לכן, יש צורך לעורר גם את האהבה, את הרצון לדבוק בהשם.
כעת אנו צריכים לבאר בעומק יותר את הדרגות השונות ביראה ואהבה ולהסביר מהן ההתבוננויות שיובילו אותנו לשם, אך קודם לזה נציין, שישנה גישה נוספת בהולדת המידות.
לא מידות אישיות שלי כלפי הקב"ה, אלא הסתכלות על עצמי כחלק מעם ישראל כולו. לא גישה שזה רק אני מול הקב"ה, אלא גישה שאני חלק מכלל עם ישראל וכולנו ביחד ניגשים כרגע, אין זה עניין אישי שלי.
לשם ייחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה) ושכינתיה (והשכינה)
כל יהודי כולל בתוכו גם את כלל ישראל, כל יהודי כולל בתוכו גם את השכינה. השכינה היא אור השם כפי שירד לעולם ומחיה את העולם (אור הממלא) והקב"ה זוהי ההדרגה של אור השם שלמעלה מהעולם (אור הסובב). העולם מתבטאת בעיקר השכינה, ובתורה בעיקר דרגת קודשא בריך הוא, לכן יהודי בקיימו את המצוות מייחד קוב"ה ושכינתיה.
וזוהי גישה שונה לקיום המצוות. אין כאן כוונה לדבוק בהשם, או להרוות את צימאוני לקדושה, אלא כאן מדובר במדרגה גבוהה יותר. אני לא מחפש את עצמי, אלא מחפש "לעזור" להשם ולייחד את קוב"ה עם שכינתיה. כמו בן שמוכן לעזור להוריו, לא בשביל תועלת אישית, אלא רק בשבילם, עד כדי כך שמוכן למות בשבילם (שבוודאי ממוות לא יוצאת לאו תועלת אישית).

עמוק בפנים
דרגה זו היא דרגה מאוד נעלית, וכפי שאנו רואים היא לא נמצאת אצל כל אחד מאיתנו, אנחנו לא ממש מרגישים כך. אדם שהוא אמיתי עלול לחוש שקרן, אם ינסה לכוון בכל מצווה שהוא עושה זאת בשביל הקב"ה ולא בשביל עצמו. אבל האמת היא שאין זה שקר. עמוק עמוק בפנים כולנו באמת מרגישים כך. עמוק בפנים זו הרגשה שיש לכולנו.
לכל יהודי יש בפנימיות את ההרגשה הזו, וזוהי המהות האמיתית של יהודי. כל יהודי בפנימיות של אוהב את הקב"ה, ומוכן אף למסור את נפשו בשבילו (כפי שההיסטוריה הראתה איך יהודים רבים, גם לא כאלו שהצטיינו בשמירת תורה ומצוות במיוחד, היו מוכנים למות ובלבד שלא להתנתק מהקב"ה על ידי השתחוואה לפסל וכדומה). ואין צורך למסור את הנפש בפועל ממש ולמות על קידוש השם, אפשר גם לחיות על קידוש השם. לחיות על קידוש השם וכך צריך לגשת לקיום תורה ומצוות, לראות כל מצווה כמסירות נפש. להיות מוכנים בכל מצווה לתת את הכל לקב"ה, לא לחפש לקבל אלא רק לתת. וכך אכן מתחילות התפילות מדי בוקר. כבר בברכות השחר אנו מודים (מלשון תודה) להשם על כך שנתן בנו נשמה טהורה, ומודים (מלשון להודות באמת) שאיום יבוא והוא גם ייקח את הנשמה שלנו חזרה, ולכן כל עוד שהנשמה בתוכנו, אנו מוכנים להתמסר לקב"ה באופן מוחלט ולהקדיש את חיינו להתקשרות איתו. התקשרות המתבצעת על ידי תפילה, תורה וקיום מצוות.

תפילת הבעל שם טוב
על הבעל שם טוב נאמר שקודם התפילה היה מתבונן, האם נשמתו תישאר בגופו עד סוף התפילה. האם יהיה לו כלות הנפש, הוא יתמסר לחלוטין עד יציאת הנפש מהגוף, או שמא "ישרוד" את התפילה.

הרב נגב כהן הוא מרצה במכון אסנט בצפת