הגיע הזמן להתחיל לטפל ביוצרי מיתוס הנכבה

למרות ההד הבינלאומי של "יום הנכבה" והאסון הפלשתיני, אסור לישראל לשכוח כי יוצריו המרכזיים של היום הזה אינם מנהיגי מדינות ערב והמערב אלא ישראלים תושבי ישראל ששנים מנסים לייצר נרטיב פלשתיני עצמאי על אירועי 1948 מתוך חשיבה כי מדינה פלשתינית ליד מדינה ישראלית תיישב את הסכסוך הערבי ישראלי. לאנשים אלו לא משנה העובדה כי עוד לפני הקמת המדינה היו עימותים אלימים בין היישוב היהודי לערביי הארץ וכן לא דחייתם החד משמעית של מדינות ערב ומנהיגי ערביי ישראל את תוכנית החלוקה ב48. מעבר לכך ההצהרות החסלניות של מנהיגי הפת"ח והחמאס ותוכנית השלבים הכלל הערבית מעולם לא היוו שיקול במשיחיות של השמאל הישראלי הרואה בהאשמת היהודי את חזות פתרון כל הבעיות בעולם.
על פי גישה זו ישראל לעולם תהיה אשמה באי השקט האזורי כל עוד לא ימלאו לחלוטין תביעות הערבים. במילא מתוך גישה כזו הומצאה הנכבה כדי לתת תוקף מוסרי לתביעות הטריטוריאליות חסרות הבסיס של הפלשתינים כשלשם כך מעוותת ההיסטוריה ומסורסת הרוח הציונית לאומית של מקימי המדינה. את הנזק הלאומי הזה לרוח הציונית לא הגו במרתפי קהיר או דמשק אלא אנשי אקדמיה ישראליים שאת פרנסתם קיבלו ממשלת ישראל.
העניין הוא שלשקר, גם אם מדובר בשקר אקדמי מתוחכם, אין רגליים וכל פעם מחדש מופתע השמאל הישראלי מקריסת הקונספציות שלו כשמתברר כי הערבים בכלל והפלשתינים בפרט אינם יציר סטרילי שנוצר במעבדות מחלקות המחקר אלא אנשים בשר ודם בעלי תוכניות ושאיפות מרחיקות לכת בנוגע להמשך קיומה של מדינת ישראל באזור. אלא שכמו בכל אמונה דתית משיחית את הגולם הזה שקם על יוצריו כל פעם מחדש מפרשים אנשי השמאל הישראליים לפי אמונתם כשמסקנתם היחידה היא כי שוב פעם הישראלי-יהודי הוא האשם במתרחש. מסקנה זו מתבטאת כמובן בהקצנה מתמדת של ההוקעה הפומבית של המדינה כשגולת הכותרת הנוכחית היא הקריאה להחרמתה הכוללת כיוון שישראל היא רחמנא ליצלן מדינת אפרטהייד. עובדות פשוטות הסותרות את התיאוריה הזו כמו הסקרים המלמדים כי ערביי ישראל (כולל ערביי ירושלים) נשוא מדיניות האפרטהייד הנוראית ממש לא רוצים לעבור לשליטה פלשתינית וכי פלשתינים רבים תושבי יו"ש ועזה מתחתנים עם ערביות ישראליות רק כדי לזכות בתעודות זהות כחולה נכספת, מטואטאות מתחת לשטח בשם האידיאל הכולל ובשם הרצון לא לתת לעובדות לבלבל את התיאוריות.
אלא שבעוד השמאל הישראלי שקוע בהזיות המשיחיות שלו רוב הציבור והמערכת הפוליטית מגלים סלחנות וברוב המקרים גם חששנות אל מול פירות הבאושים שצמחו בתוכנו. משום מה השתרש בישראל כי בשם זכות הביטוי מותר להסית נגד המדינה ולייצר נזקים קשים בינלאומיים שאף מאיימים על שלום הציבור. מציאות זו החותרת תחת הקיום הישראלי וקודחת חור ממשי ולא משלי בספינה שבה כולנו שטים לא היתה מתקבלת בשום מדינה דמוקרטית אחרת במערב. מבחינה זו יום הנכבה הוא גם היום הראוי להתעוררותו של הרוב הדומם בישראל לפעולה שמשמעותה ייבוש מרכזי הייצור של ההתקפות על ישראל. ראוי כי יחוקק חוק המונע תקציבים והמונע הכרה אקדמית כל שהיא מאנשים הפועלים נגד ארצם ועמם. עצירת התקציבים האקדמיים ומניעת ההכרה הזו הם המינימום שבמינימום כשמדובר בהתגוננותה של אומה אל מול הפוגעים בה.