משנכנס אדר מרבין בשמחה

עוד בנושא-

• דפי החגים של שורש לפורים
• מצגות לפורים
• המדור הסאטירי של שורש

הגמרא אומרת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט) - נבקש הפעם לברר מה עניינה של השמחה בפורים? ואם נדייק, השמחה אינה מתייחסת רק לפורים, כי אם לכל חודש אדר, ואם כן על מה בדיוק השמחה? דבר נוסף, חז"ל מספרים לנו ש"כאשר נפל הפור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" - מה פשר המדרש?! מאיפה שאבו חז"ל את האינפורמציה הזו? מדוע לא ידע המן את יום פטירת משה? ומעניין, שגם כאן הדגש הוא דווקא על החודש - "נפל לי פור בירח שמת בו משה". מה רוצה המדרש ללמד אותנו?

חודש אדר הוא האחרון לחודשי השנה. להיות אחרון, מזוהה אצלנו עִם כשלון. בדרך הטבע, להגיע אחרון, משמעו לפעמים גם לא להיות. כך למשל, בלהקה של ציפורים הנודדת מיבשת ליבשת מאות ואלפי קילומטרים, להיות אחרון פירושו לא להגיע. בתא שטח בו המזון מוגבל הראשון זוכה, והאחרון, קרי: החלש - נעלם. אם האחרון מעכב את הקבוצה או את הראשון, לא מן הנמנע שהטבע יגזור להתנתק ממנו ב"דרך טבעית". גם האדם לא נמלט ממדה אכזרית זו, ומצד החיה שבו, מתנהג בתחרותיות שאינה יודעת גבול, וגורם להזנחת החלש והפקרתו. האחרון הוא האחֵר, הוא זה שאינו "משלנו". עמלק, שורשו של המן הוא ראשית המתנכלים לאחרונים - "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". עמלק חפץ בדרך המקרה, לתת לדברים להתרחש כפי שהם קורים בטבע. הוא מכבד את עוצמתו של הטבע ואת המרחב שהוא נותן למעידת החלש ושרידות החזק. לא בכדי נפל הפור על החודש האחרון, הוא 'הזנב' של השנה. העמלקים הם 'ראשית גויים' ותכונתם למחות את האחרון. מגילת אסתר היא האחרונה לכתבי הקודש: "אסתר סוף כל הנסים שנתנו להכתב". פורים עצמו מבטא נקודת ציון כרונולוגית של סוף - בית המקדש נחרב, ישראל גלו מארצם, וכבר "גזרו בשמים על אותו הדור כליה" - ולכאורה נראה שחלילה הגיע הסוף! והמן העמלקי, הראשון שקולט את המפה, ומחליט להשמיד את עם ישראל בחודש האחרון, "חודש שמת בו משה"! אלא שהוא ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" - נסביר.

הגמרא אומרת ש"לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא (יום ההולדת) שלו". כלומר, מתוך הבנה שלכל יום יש כח מסוים, לא יתכן שיום ההולדת של אדם - שמבטא תוספת חיים, יהפך לו ליום של נפילה והעדר חיים. לפי זה, לא מובן איך משה מת ביום לידתו?! משה רבינו, כתמונה ראי לכלל ישראל, מגלה שהמוות בישראל אינו אלא לידה של מדרגת חיים עליונה יותר. החיסרון שנוצר בעולם הזה הוא רק מצד הגוף, אך מצד הנשמה - יש מעבר למציאות עליונה יותר. צדק המן שהגיע הסוף של עם ישראל, זו התמונה שנראתה אז כלפי חוץ, כאמור, המקדש חרב, וישראל משתחווים בגולה לצלם ונהנים מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב). אלא שהוא לא ידע שאצל ישראל הסוף הוא רק לידה של מדרגה חדשה - בית שני. פורים הוא אור השחר העולה ומסמן את תחילתה של תקופת בית שני, שצומחת דווקא מתוך החושך וההסתר. המהר"ל קרא לספרו על פורים 'אור חדש' על שם אותו אור שהתגלה בפורים.

נראה שמקור השמחה של חודש אדר יסודו בהיותו אחרון - "ותשחק ליום אחרון". שמחה אמיתית היא היכולת לראות את האור שנמצא בתוך החושך, בסוף. כחודש אדר בזמנים, כדמויות ענק באנשים, כדוגמת ר' עקיבא, הרומז על העקב, היודע לצחוק גם בראותו מציאות חרבה וחשוכה, מתוך התבוננות מעמיקה לאן המקרים מוליכים בסופם. שנזכה לשמוח ולשמח בימי הפורים הבאים עלינו לטובה, ולמשוך מהם שמחה לכל השנה כולה. (על פי דברים מהרב אביב זגלמן והרב יוסי שטרן)