נצנוצים להעלאת ניצוצות באכילה

יש דברים שחלקנו עושות, יש המקיפים את רובנו, אך דבר אחד כולנו עושות - אנחנו אוכלות. עם יותר קלוריות או פחות, להשקיט את הרעב או סתם לצורך הפגת השעמום, האכילה היא פעולה יומיומית ורב-יומית, שאנו עוסקות בו באופן אישי, משפחתי ואפילו ציבורי.

"המליך אות צ' בלעיטה, וקשר לו כתר ... וצר בו דלי בעולם, ושבט בשנה, וקורקבן בנפש זכר ונקבה..." (ספר יצירה פ"ה, מ. כמובא ב"בני יששכר").

ע"פ ספר יצירה חודש שבט נוצר מתוך השלטת האות צ' על הלעיטה-הלא היא האכילה ("צדיק אוכל לשובע נפשו"), וע"כ בחרנו

להתמקד בה מעט.

תורת החסידות מלמדת שכוונת המילים "מלא כל הארץ כבודו..." היא שישנה נוכחות אלוקית בכל, ועל כן כל דבר/פעולה, ואפילו החומרית ביותר, היא דרך להגיע לדבקות בה'. חשיפת האלוקי בחומר מכונה "העלאת ניצוצות", כלומר ניצוצות הקדושה שנמצאות בכל... ננסה להעלות מס' "נצנוצים" להארת הפן העמוק יותר שבאכילה, וכך נוכל לנצל את הפעולה השגרתית כ"כ, לאמצעי בעבודת ה'.

א) חשבתן פעם על כך שאין כמעט אירוע שלא מציעים בו לכל הפחות "כיבוד קל"? מדוע? האכילה קשורה באופן מהותי ל'חיבור'. כשאוכלים בעצם מתאפשרת החיבור בין הגוף והנפש. רמז לדבר: המילה "הלחמה" המייצגת אופן של חיבור, שורשה הנו ל.ח.ם., הבסיסי שבמאכלים.

"שולחן דומה למזבח..." גם הקורבנות (שדומים מאוד למאכלים), שרשם הוא ק.ר.ב., קרבה, והם אכן אמצעי לקשר בינינו ובין הקב"ה.

השורש הרוחני שבהבאת "נשנוש" לכל מסיבה (לכל גילוי בעולם החומר, ישנו שורש רוחני), הוא היותו 'אמצעי מחבר', שזהו בעצם הרעיון של המפגש... דוגמא נוספת לרעיון זה, הנה עובדת ריבוי ההלכות בתקופת "ההרחקה" בין בני-זוג, הסובבים סביב האכילה...

כדאי לנו לזכור זאת בשבתנו עם משפחותינו לארוחות משותפות. אכילה בצוותא הנה אמצעי נפלא לחיבור משפחתי (המריבות הרבות שמתעוררות דווקא אז בין הילדים, הם כנראה רק "מניעות ועיכובים..."), כשם שאכילה בקדושה, כקרבן, יכולה לחבר אותנו אל הקב"ה.

ב) כשם שישנה "פרמידת מזון" כך ישנה פרמידה רוחנית של הברואים. בפרמידה הזו, הזן הולך ומשתבח באיכותו, יחד עם היותו הולך ופוחת בכמותו בבריאה. הרבדים הינם: דומם, צומח, חי, מדבר, ולפי ר' יהודה הלוי - קומה חמישית: ישראל. כשאדם אוכל, המאכל עובר "טרנספורמציה" - שינוי ב"מצב הצבירה" הרוחני שלו. במקום להיות דומם (מלח), צומח (פירות וירקות) או חי (בשר/דגים), הוא מתעכל ועל ידי כך נהיה חלק אינטגרלי מה"מדבר" - גופו של האדם. כשיהודי אוכל בקדושה, הוא מצליח להעלות את המאכל שלב נוסף...

מהי בעצם אכילה בקדושה?

1. זכירת התכלית - אכילה לשם היותנו בריאים וחזקים, כדי לעבוד את ה' (ראיתי פעם במטבח של חברים שלט גדול, ועליו כתוב: הריני אוכל ושותה כדי שאהיה בריא וחזק לעבוד את ה' יתברך).

2. זכירת המוצא - התבוננות בכך שהאוכל הגיע לי מה', הוא זן ומכלכל אותי, והוא מקור חיותי...

קשה לחשוב על כל הדברים האלו תוך כדי אכילה, אך יש לנו זמן בשפע בזמן הבישולים... בט"ו בשבט בו יש הנוהגים לערוך אפילו "סדר פירות" שלם, אפשר לנצל כמה דקות לדיון משפחתי סביב התחזקות ב"אכילה בקדושה".

כמה עצות מעשיות מאוד לעת הסעודה:

א. התחזקות בברכה ראשונה, ברכה בקול רם (עם הילדים) והקפדה על עניית אמן מכוונת את כולם לנקודה הרוחנית שבאכילה (עפ"י עולת ראי"ה, ברכות הנהנין).

ב. אכילה במתינות (פרי-צדיק, קונטרס עת האוכל), זה טוב לגוף וגם לנפש...

נסיים בדברים מאוד מעודדים של ר' צדוק הכהן (שם): "על ידי מאכל אחד וסעודה אחת בשבוע (או סעודת שבת) שאוכל בכוונה הראוייה לכבוד שמים (ולהעלות כוחות הנפש הבהמית להש"י), מתעלים כל המאכלים והסעודות שלו (כדרך שאמרו חכמי האמת בתפילה, שעל ידי תפילה אחת מעלה כל התפילות הפסולות של כל השנה...)