הבוזזים הקדושים

הביזה היא חלק מהמלחמה אלא שהיא מן החלקים המזוהמים שבה. זאת מפני שמלחמה, עם כל נוראותיה, יש והיא מצילה חיים ומרבה כבודם של ישראל, ואילו הביזה, בגלל הנגיעה הממונית, מרעילה את המאבק ברוע. אינטרסים אישיים משפילים את המימד הכללי של המלחמה. גם באטימולוגיה של המלה נסתרת המשמעות ביזה - בוז.

לכן התורה כה מסתייגת ממעשים פרטיים בעת הלחימה, להוציא את המצבים בהם בא ציווי המתייחס לרכוש האויב, שזה עצמו מפקיע את העניין מיצריות פרטית.

כך אנו מכירים את עונשו הפומבי, המשפיל, של עכן, ששלח ידו בחרם וחילל את 'אירוע הפתיחה' של הורשת יושבי הארץ מפנינו ביריחו וכך בימי מרדכי ואסתר מציינת המגילה שבביזה לא שלחו את ידם".

הביזה והשלל תופסים מקום נרחב במלחמת מדין. הנקמה, הכפולה-שהיא-אחת, נקמת ה' ונקמת ישראל מאת מדין, התירה את לקיחת השלל. שלל זה הובא משדה הקרב והוצג לפני הכל: "וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה...". שָלל זה גם הביא עמו שְלל הלכות בענייני הכשרת כלים, ואף הנביע מלבות הלוחמים הפרשת אחוזים למען הכלל.

אחד מענפי פרשת השלל ממלחמת מדין הוא נדיבות לבו של סגל הפיקוד הבכיר. מפקדים אלו שראו את ההשגחה האלוקית המיוחדת שליוותה אותם במהלך ימי הלחימה לא יכלו להשאר אדישים לכך. הם ידעו שאם "לא נפקד ממנו איש" במלחמה, אז גם אם איננו חייבים או מצוּוים - צדקה אנו מפרישים. הם מחליטים להקריב משללם אצעדות, צמידים, טבעות ועוד תכשיטים. והנה, לאחר תיאור מעשה נאצל זה נאמרת בתורה אמירה שנראית סתמית משהו: "אנשי הצבא בזזו איש לו".

מה פירוש בזזו איש לו? זה טוב, זה רע? מה רוצה התורה לומר? בפשטות, התורה מציינת את הפער בין הפיקוד הבכיר לחייל הפשוט, שרמתו המוסרית נמוכה כדרגתו, וכך אכן פירשו כמה מפרשים.

וכאן בא אחד מהמיוחדים שבגדולי החסידות ומפתיע אותנו בפירוש מחודש - ונועז ביותר. רבי שמחה בונם מפשיסחא זצוק"ל, אבי השושלות המפוארות של קוצק, גור, איז'ביצא-רדזין ועוד רבות, רואה בסמיכות של תרומת המפקדים לביזת החיילים אור מיוחד. לדידו, התורה מציינת בצל"ש מוסרי גם את החיילים הפשוטים. וכיצד, והרי הם בזזו לעצמם ולא תרמו כלום? אומר הרבי ר' בונם, שזה עצמו הוא סיפור שבחם. יש להתרגל לחשיבה הדקה והמעמיקה של בית פשיסחא כדי לעכל את הדברים. ר' בונם מסביר ('קול שמחה' על התורה) שכיון שהבכירים עשו מעשה שאינו חיוב אלא חסידות, הקשבה לקול הפנימי, אין בכך כמובן בכדי לחייב את החייל הפשוט, איש מאנשי הצבא. אז מה מיוחד בביזה הפרטית של החיילים? אומר ר' בונם, זה עצמו שהם לא עשו כמו אחרים!! זה שבחם, שהגם שמעשה הנדבה הוא הירואי, בייחוד שודאי נעשה בפומבי, הם לא ביקשו לחקות אותו. הם נותרו נאמנים לעצמם. הם יכלו אומנם לזכות בתהילת הנדבנים, אך הם ידעו שמחירו הרוחני של זיוף בעבודת ה' הוא רב - יותר מערך הנדבה החיצונית. לכן הם - בזזו איש לו. והתורה מספרת שבח זה בדיוק, שאם הקצינים חשו מחוייבות עצמית, החיילים לא מיהרו 'לקפוץ' במעלות הקדושה באופן שאינו תואם את עצמיותם "וזה שבח גדול ליודעי דעת, שלא היו רוצים לעשות מצוות אנשים מלומדה בלא טעם - אף שהענין בעצם טוב" כותב הרבי מפשיסחא.

כך מלמדנו הרבי שאין המעלות בעבודת ה' ניתנות להעתקה חיצונית התנהגותית על ידי כל הדרגות השונות בעם. במשקפים של מידת האמת, זו מעלה. ממילא, ודאי שאין מקום לתחושת עליונות של אלו על אלו. האדם ההולך בדרך המתאימה לעצמיותו הוא הנבחר, לא זה המחקה את מעלת חברו, הגם שהוא דומה לו בהתנהגותו. רק אם כן הקדים למדרגתו מאמץ של התעלות הוא משתייך פנימית לדרכו זו.

ומעניין, שבאמת נוקבת זו קדם לרבי מפשיסחא רבינו הגדול הגר"א, שבפירושו למשלי הסביר, שמי שהולך שלא ביושר שלו אלא מליז את דרכיו, אינו אלא בוזה ה', חלילה. (משלי י"ד)

בענין זה הוסיף והרחיב הרב קוק זצ"ל ואמר (אורות הקודש חלק ג'), שכל סיבוכיו של האדם עשויים לבוא עקב בקשת 'אני' שאינו שלי. עקב הזרמת 'חומרים זרים' למערכות הרוחניות שלנו, הן משתבשות ממש כשם שחומרים רעילים ישבשו את המערך החומרי של הגוף. הנאמנות לאמת הפנימית היא יסוד אושרו של האדם, ולימוד תורה מנביט מתוכנו את אמת החיים הייחודית שלנו - "וחיי עולם נטע בתוכנו".

ומסיים הרבי ר' בונים את פירושו, "וזהו מדת אמת, מדת יעקב, וזהו דרך התורה הקדושה".