יחס המחנך אל המחונך, חלק שני

המשך סדרת החינוך מדברי הרבי הרי"צ, חלק שני של הפרק "יחסי מחנך מחונך"

גם כאן מחלק הרבי את היחס לשלושה פרטים יסודיים ועיקריים:

א. התבוננות מעמיקה במהות המחונך.
ב. יצירת יחסי אהבה וחיבה בין המחנך והמחונך.
ג. מעקב מתון אחר התפתחותו המוסרית של המחונך.


התבוננות מעמיקה במהות המחונך

כפי שביארנו בפרקים הקודמים, בראש ובראשונה המחנך חייב להכיר היטב את מהות המחונך ומצבו, את ההרגלים שלו, את הסביבה בה גדל, מצבו הכלכלי וכו'. ההיכרות צריכה להיות באופן שלהתבוננות מעמיקה. היינו, לא מבט שטחי, אלא התבוננות לתוך עומק העניין, התבוננות שהוא מקדיש לה שעה ארוכה ואף חוזר עליה מספר פעמים ביום, עד שהעניין יקלט בו כראוי.

בנוסף לבחינת הרקע של המחונך, יש להתבונן בו באופן יומיומי, ולבדוק מה מצבו היום, מה קורה אצלו בבית, ומה עובר עליו בימים האחרונים. התבוננות זו חייבת להיעשות באופן קבוע כדי שהמחנך ידע לתת את היחס המתאים למחונך בכל יום ויום.

יצירת יחסי אהבה וחיבה

האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, היא החוט המקשר את החסידים בינם לבין עצמם. והיא החוט המקשר את הרבי עם החסידים, ואת החסידים עם הרבי.

אהבה היא אולי הדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים, כשהילדים מרגישים שאוהבים אותם הכל נראה אחרת.
האהבה כמובן צריכה להתבטא בדיבורים ומעשים יומיומיים, הילדים צריכים להרגיש אהובים, צריכים להרגיש חום וביטחון.
כאשר הילד לא מרגיש את זה בבית, הוא יוצא לחפש את זה בחוץ..

התבוננות מתונה בהתפתחות המוסרית

"הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א,א) יש להיות מתון כלפי המחונכים וכך יהיו הרבה תלמידים (הרבה גם במשמעות של הרבה זמן). לא למהר לשפוט, לא למהר להכריע את הדין, לראות אותם באור חיובי וללמד עליהם זכות.

הנאה והמגונה

המחנך חייב לדעת מה נאה ומה מגונה. הנאה והמגונה הם דברים יחסיים, תלוי במחונך. אצל כל ילד זה אחרת, תלוי במצב ובמהות של כל תלמיד.
כאשר המחנך ראה את התלמיד מתנהג בצורה שאכן היא מגונה ביחס אליו, והוא רוצה להעיר למחונך, מהי הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת?
צריך מאוד להיזהר, כי יכול להיות שנבוא להעיר על מעשה מגונה ובפועל נגנה את עצמנו.

לכן צריך לדבר עימו לא מתוך כעס ושנאה, אלא מתוך אהבה וחיבה. צריך שהדברים שנאמר יהיו מסודרים והגיוניים, "בדעה ובהשכל". כך יש להסביר לו בנחת ש"דבר זה נאה וצריכים לעשותו ודבר זה מגונה וצריך להרחיקו."
חז"ל מלמדים אותנו, כי "דברי חכמים בנחת נשמעים". כלומר, החכם מתנהג בנחת, ואינו ממהר לומר מיד את אשר עולה בדעתו בהשקפה ראשונה. וכדי שדבריו ההגיוניים יתקבלו על לב השומע, אין צורך להגביה את הקול אלא להיפך דברי החכמים בנחת דווקא הם נשמעים ומתקבלים.

גם אם הילד עשה משהו מגונה, ואפילו מגונה מאוד צריך לזכור לא להגיב באופן אינסטינקטיבי. לדוגמא:
נניח שהילד עשה "בעיות" בבית הספר ובבית הספר הודיעו על כך לאבא. כעת האבא מחכה לבן בבית, אם האבא יחכה שהבן יכנס, וקודם ייתן לו לאכול ויראה לו גילויי אהבה, ורק אח"כ ידבר איתו על מה שקרה בבית הספר, אז הבן יהיה מוכן להקשיב לאבא, הוא לא ירגיש שהאבא נגדו, להיפך הוא ירגיש שהוא בעדו, ולכן יהיה מוכן להקשיב לו.

דוגמא אחרת, לפעמים הילד עושה מעשה מגונה ורוצים לצעוק עליו, אם במקום לצעוק, ניגש אליו ונגיד בשקט את אותם מילים בדיוק שתכננו לצעוק, נראה הבדל עצום בתגובה. פשוט מאוד, כשצועקים הוא מרגיש שאנחנו נגדו ואוטומטית הוא נגדנו חזרה, כשמדברים בשקט הוא מרגיש שאנחנו בעדו, ואוטומטית הוא בחזרה בעדנו.

כאשר ננהג בצורה כזו, המחונך יעריך אותנו יותר, האמון שלו בנו יגדל, ובע"ה זה יגדיל את המשמעת של הילד כלפינו. אולם אם לא ננהג כך, ערכנו ירד בעיני המחונך, ובפעם הבאה כבר לא יקשיב לנו, ויהיה לנו מאוד קשה לתקן את הרושם המקולקל.



מסוכם מכללי החינוך וההדרכה של הרבי הריי"ץ