קשה לי

שאלה: "יש מצוות שהן קשות עלי. לא כל המצוות. חלקן קלות עלי, ואני מקיים אותן ללא שום קושי. פשוט, אני קם ועושה אותן. אבל, יש מצוות שהן קשות עלי, ועל מנת לקיים אותן אני נאלץ להיאבק עם עצמי. האם נגזר עלי לסבול כל החיים? כתוב שהמצוות הן 'לטוב לנו', מה טוב בהן אם כל פעם מחדש אני צריך להכריח את עצמי לקיים אותן?!"

תשובה: את המצוות מכנה התורה "חוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד ח). מכירים אנו את התואר 'צדיק' ביחס לאנשים, אך מה פירוש: חוק צדיק או משפט צדיק? משיב הרמב"ם (מו"נ ח"ב לט) שמשמעות המילה 'צדיקים' היא 'מאוּזנים'. התורה היא מאוּזנת, היא איננה מגזימה לשום כיוון. "אין בהן [=במצוות] טורח והגזמה" כדוגמת הנזירוּת והסגפנוּת וכן אין בהן "תאוותנוּת והתמכרוּת" להנאות ולסיפוקים גופניים. התורה נקראת "תמימה" ("תורת ה' תמימה" תהלים יט ח). מהי תמימוּת? איזון.
לכן, טוען הרמב"ם, אין קושי לקיים את התורה. ולזה רומז הפסוק: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו" (דברים י יב). התורה עצמה מתייחסת לקיום המצוות כדרישה סבירה ואפילו קלה. התורה חוזרת על עיקרון זה פעם נוספת:"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (שם, ל יב). ופירש הר' אברהם אבן עזרא: "לא נפלאת היא - [המצווה אינה] דבר פלא, שתלאה [= שתתייגע] לעשות".

זוהי גם כן כוונת התורה בפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה). התורה איננה מונעת מן האדם "לחיות", היא איננה מטילה עליו חובות אשר פוגעות באיכות חייו, "וחי בהם". בניסוחו של ה"משך חכמה" (שם): "התורה לא ציותה צווים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימו", כלומר, התורה מתאימה לאדם שהוא יצור המורכב מגוף ונפש. "וזה פירוש מאמרם (ב"זוהר"): רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה לא-תעשה, שהבורא יתברך עשה את האדם ישר שחלקיו [= חלקי נפשו וגופו] יתאימו עם חלקי התורה... לא גדרה התורה פרישת המאכל לגמרי יותר מכפי אשר יכול לסבול מזג האדם". בלשון אחרת: התורה מתחשבת בטבע האנושי ואיננה באה בדרישות מעיקות. היא מגבילה את מזונו של האדם ("מאכלות אסורות"), אבל איננה דורשת ממנו לצום או לפרוש ממאכל בצורה בלתי נסבלת .
למרות כל האמור לעיל בשם הרמב"ם על הקלוּת לקיים את מצוות התורה, אי אפשר להתכחש לעובדה שרבים מתלוננים שקשה להם לקיים את המצוות. אתה לא הראשון שמתלונן על כך. הרמב"ם בעצמו מזכיר תלונה זו: יש "מי שטוען שעוֹלה [= עול התורה] כבד וקשה וכי יש בה סבל". מהי תגובת הרמב"ם? הוא חוזר וקובע שהתורה היא מאוזנת וקלה לקיום, אבל רק אצל מי שהוא בעצמו מאוזן! מי שכבר התרגל להפקרוּת, למתירנוּת ולתאוותנוּת, אין כל ספק שהוא יתקשה בקיום התורה ויסבול, עד שהוא ישוב לאיזון הרצוי. כשם שדרישות החוק והצדק קשות על מי שהתרגל לגנוב או לצרוך סמים, "כן כל אדם פגום [במידותיו] סובר שמניעת הרע [= ההימנעוּת מהרע] שהוא בוחר בו... היא מעמסה גדולה. אבל אין מעריכים את קלוּת התורה והקושי שלה על פי תאוותו של כל איש רע ובזוי, מושחת במידותיו". הוי אומר, מי שהורגל לנורמות קלוקלות וסטה מן האיזון הנפשי הרצוי, לא ישבע נחת מקיום המצוות, הוא יחוש מועקה, קושי ועול כבד. מי שהתרגל לרע, מתקשה להיגמל ממנו!

רבים מאיתנו שייכים לקבוצה זו. נורמות קלוקלות הן מנת חלקנו. אנחנו מושפעים מהתרבות המערבית המתאפיינת בעודף חומרנוּת ומחנכת לפינוק ולנהנתנות. על כן, אין כל פלא שמצוות רבות קשות עלינו. התרבות המערבית דוגלת באוטונומיה אישית, לכן עבור המושפעים ממנה עצם קבלת עול מצוות הוא כבד מנשוא. אנחנו מוקפים בחברה מתירנית, על כן הציוּת להלכות צניעות קשה עלינו. הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", המבשר שהתורה איננה עושקת את חיי האדם, הוא צמוד לפסוקים על איסורי עריות. ללמדך שדרישות התורה בתחום הלכות הצניעות אף הן סבירות, כפי שכותב ה"משך חכמה": "שלא תדמו שהוא קשה לקיים ובלתי אפשרי לטבע הגוף לקיים דבר זה. לכן אמר להם 'אני ה' אלוקיכם', שאני הוא בוראכם ויודע טבעכם... לא כבד הוא להתאפק בעד התאווה ולתת רסן לחמדה... 'וחי בהם' שיהיו [המצוות] לחיות נפש ולהנהיגה שיהיה טוב לו בעולם הזה ואשרי חלקו לעולם הבא, לא דברים הממיתים... וקל לקיים".

דברי ה"משך חכמה" על הקלוּת לקיים הלכות צניעות אינם סותרים את מה שטוענים אחדים שהם חשים קושי לשמור אותן. הרמב"ם כבר לימְדנו שמי שהורגל לנורמות קלוקלות, ירגיש בעול הכבד של התורה, עד שהוא ירכוש את האיזון הנפשי הרצוי. דוגמה נאה לעיקרון זה מצוי בספר "מסילת ישרים" (פרק ט). הרמח"ל עוסק בגורמי העצלנות לקיים את מצוות התורה. "הגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים... כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול, כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל המנוחה ולישון שנתו בלי טורד... הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר או לקצר בסעודתו מפני תפילת המנחה או לצאת לדבר מצוה... כל שכן למהר עצמו לדבר מצוה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה [= לנורמות אלו] איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני". מי שהתרגל להתפנק, אין כל ספק ש"תכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול". לעומת זאת, המתרחק מפינוקים "ימצא את העבודה קלה עליו ודאי".