בין שמחות למנהגי אבילות

בימים אלו ובתקופה זו של מעבר בין שמחות למנהגי אבלות, בין גלויות לגאולות ובין שעבוד לחרות, לא במקרה נזכרים השואה והתקומה דווקא בעיתוי זה. כמובן שנושא השואה הוא ברומו של עולם וענייני השגחה והנהגת ה' הם מעל חשבונות והבנות אנושיות כך שקולמוסים רבים לא יוכלו להקיף את מכלול ההשקפה, הרגשות והתשובות לכל השאלות ברבדים השונים. האחראים הישירים לשואה הם קודם כל הגרמנים הרשעים והמקורות הנוצריים שהכינו במשך אלפיים שנה את הקרקע. מה שנוכל, אנו הקטנים, זה לברר את מהלכי ההיסטוריה - הסתר י'ה - ולראות כיצד דברים דומים ומקבילים עולים בקנה אחד בגאולת מצרים וימי האבות, בשיבת ציון בימי בית שני, ובגלות אדום והגאולה האחרונה. על פניו נראה שיש מכנה משותף בין קורותינו בגלות האחרונה ששיאה היה בשואה ובין קורות עמנו מאז ימי האבות. בכך נוכל יותר להתקרב ל"עין" האלוהית ואולי יהיה בזה גם כדי להציל ולמנוע את מה שחלילה עוד יכול לקרות וכפי שהתפלל דוד המלך, בזמן שישראל היו בארצם, מתוך נבואה: "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו והצילנו מן הגויים" (במקום אחר כתוב רק "וקבצנו") - ללמדנו שהיציאה מן הגלות יכולה חלילה להיות בדרך הצריכה הצלה.

לומר שדברים כ"כ גדולים כמו השואה, נסמכים על עבירות ו"עונשים" לא מספקת את הדעת וכך היה גם אצל איוב שרעיו החכמים נותנים טעמים לסבלו ולמרות שחלקם נכונים אפילו לפי דעת תורתנו (כדברי הרמב"ם במורה נבוכים על דעת אליפז) אינם מספקים אותו כי הוא בצער ורק הקב"ה מבין אותו ועונה לו בהתגלות. כך גם אנו איננו באים לנסות לתת תירוצים אלא כלומדים את הדברים ומנסים להביט במבט כולל.
עמלק תוקף "בדרך בצאתכם ממצרים" - בתקופות מעבר בין גלות לגאולה, כפי שהיה שבועות ספורים אחרי יציאת מצרים, כפי שהיה בסוף גלות בבל בזמן נס פורים לאחר שכבר החלו את בניין המקדש בשיבת ציון וכך גם בדורותנו לאחר תחילת שיבת ציון וקיבוץ הגלויות. בעצם, ראשית העניין כבר מופיע אצל יעקב אבינו בשובו מגלותו, מבית לבן הארמי חזרה לא"י כאשר שולח לעשיו - סבו של עמלק: "עם לבן גרתי", יעקב קיים תרי"ג מצוות ויש לו הבטחה אלוהית לשמירה עד שובו ומדוע הוא מפחד מעשיו שמא יבוא ויכהו "אם על הבנים" ? מוסיף יעקב ואומר: "ואחר עד עתה" - יעקב חושש בגלל איחורו בחזרה ארצה מאז שנולד יוסף - שטנו של עשיו. זמן המעבר בין הגלות לגאולה הוא רגיש במיוחד וקשה לדעת היכן עובר קו ההפרדה שבו נגמרת הגלות ודווקא אז, הצדיקים גם הם נופלים ברשתו של שרו של עשיו, בגלל רצונם בתיקון שלם ובליקוט הניצוצות הקדושים, שחלילה לא יצטרכו עוד לחזור לגלות, כשם שיעקב עצמו חוזר בשביל "פכים קטנים" - אפילו הרכוש שצברנו בגלות הוא בעל משמעות כפי שממצרים יצאנו ברכוש גדול.

בזכריה ב ח מנבא זכריה על אחרית הימים - הגאולה שלנו: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" - ירושלים מתחילה להתישב בפרזות מרוב אדם, ומיד ממשיך הנביא: "הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם ה' , הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל" - יחד עם השיבה ארצה מתעוררת הסכנה בגלות.

הרמח"ל במאמר הגאולה מסביר את תהליכי הגאולה וכותב במפורש 150 לפני השואה: "דע, כי הנה פתח גדול היה נפתח בראשונה על הארץ הקדושה, והוא השער שממנו היו יוצאים כל הברכה וכל השלום בריוח ולא בצמצום. וכאשר גרמו העונות והבית הקדוש חרב, אז נסגר השער הזה ונפתחו תחתיו חלונות קטנים ועליהם נאמר 'משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים'... ונמצא שכשיגיע זמן הגאולה יתחיל השער ויתעורר להפתח, ובהתעוררו יזרח אור גדול דרך החלונות עצמם, כי אין מקום לממשלה אחרת בזמן ההוא, ומאותו היום והלאה יהיה השער הולך ונבנה בכל פרטיו ומשפטי בנינו, והחלונות יהיו הולכים ומסתלקים... והנה בשעה אחת ישלימו להסתם החלונות, ותתגלה מיד פתיחת השער. ונמצא, שאין בין זה לזה כלום אלא זה נכנס וזה יוצא, שאם לא כן באותו הרגע היה העולם חרב, אך עם כל זה כיון שכבר יגיעו החלונות לסתימה הזאת נראית פעולתם למטה, והיא עת חשכה גדולה, והיא לא תעמד הרבה, כי פתיחת השער תתחזק וישוב האור חזק מבראשונה... ועל זה הזמן כתוב: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", וכן: "מן המצר קראתי יה", וכן: "ועת צרה היא ליעקב". והכל דרך אחד... והנה על כן היה דוד אומר בתפלתו: "למה ה' תעמד ברחוק""

בפרשת בחוקותי בסוף תאור קללת הגלות , התורה מציינת את התקומה: "וזכרתי את בריתי יעקוב... והארץ אזכור" - בסוף הגלות הקב"ה זוכר את הארץ וכנסת ישראל מתרצה לפני הקב"ה המקים אותה מעפרה עוד לפני מלכות מלך המשיח (זוהר וירא). והנה לאחר פסוק זה שוב חוזרת התורה לתאור הגלות ומבטיחה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אלוהיהם, וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..." - התורה מבטיחה שמירה בזמן הגלות וכיצד הגיעו על עם ישראל צרות רבות וקשות במשך מאות שנים עד השיא בשואה? בנוסף, "הושבעו" האומות שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי (מסכת כתובות) ?! התשובה לזה היא במילה "בהיותם" - בזמן גזרת הגלות יש הבטחת שמירה על עם ישראל וכפי שהיה במשך מאות שנים לאחר חורבן בית שני, אבל משמסתיימת גזרת תקופת הגלות, שהיא אלף שנים (זוהר וירא ושמות), במקביל לכך גם באות צרות ופרעות על ישראל ויש סכנה בהשארות בגלות ואפילו לצדיקים שהרי חשבונות גדולים וכלליים כאלו הם מעל הנהגת שכר ועונש רגילים, אלא בבחינת הנהגת הייחוד (העלומה יותר מהנהגת המשפט. ע"ע ב'דעת תבונות' לרמח"ל) שדווקא היא מתגלה יותר באחרית הימים.

"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא'. רבי אלעזר אמר אף מזה שנאמר 'כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה וליוצא ולבא אין שלום מן הצר'. מאי 'וליוצא ולבא אין שלום מן הצר'? רב אמר: אפילו תלמידי חכמים שנאמר בהם שלום, דכתיב 'שלום רב לאוהבי תורתך' אין שלום" (סנהדרין צח). בדברים קצרים אלו, גילו לנו חכמים שבשעה שתחל התחיה החקלאית בארץ ישראל על ידי ראשית ההתישבות בה - שהוא ה"קץ המגולה", יהיה מצב של "אין שלום מן הצר". זה בדיוק המצב של יציאה ממצרים בטרם הגיענו לארץ ישראל, במצבים של החלמה לאומית, במעבר שבין גלות לגאולה, שם עשוי עמלק לתקוף אותנו ואפילו את תלמידי החכמים, הן עמלק הפיזי והן העמלק-הספק הפנימי לסוגיו. כיוון שבמעבר הגאולה יש סכנה אנו מבקשים בתפילה: "ומהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמך"\"וגאלנו גאולה שלמה מהרה למען שמך" - מהירות שלא מבקשים בדרך כלל. אנו מבקשים גאולה שלמה קרובה ומהירה!

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'"

בפעמים הבאות נברר מהי "גאולה".