האשם הוא החור, לא העכבר

הסיפור של העיתונאית החשודה בריגול הוא הרבה יותר מסיפורה של עיתונאית, זהו סיפורה של התקשורת כולה, ברחבי העולם. המרדף של אנשי התקשורת אחרי סיפור, ההשתעבדות שלהם למה שקורה והרצון ל"חשוף", ללכלך ולמצוא פגמים הוא כל כך עמוק ומושרש, שהם מאבדים את הראש מכל כתבה ומכל סקופ. המקרה הזה הוא דוגמא קלאסית לכלל- לא העכבר גנב אלא החור גנב... אילולי הטירוף של העיתונאים, הבחורה לא היתה גונבת את המסמכים. ללא היא ידעה שיהיה קונה היא לא היתה מנסה למכור... בדיוק כמו ששר אריק איינשטיין- כולם יודעים שהמלך עירום, אבל אף אחד לא מעיז לצעוק שהמלך עירום. הפחד מהתקשורת, הפחד מהאנשים האלה, גורם לאנשים האמיצים ביותר, בפוליטיקה ובצבא לפחד פחד מוות ולא לעשות כלום.
אולם השיטה הזו תאכל אותנו מבפנים, העיתונאים שולטים והם רעים, אכזרים ובעלי תאווה כמו שרק אנשים רעבים יכולים להיות. המשכורת שלהם, כמה שזה נשמע נורא, תלויה בהשפלתם וב"חשיפתם" של אנשים אחרים. אמר לי פעם עיתונאי שהוא יעשה הכל בשביל סיפור, לא בגלל שהוא רע (להגדרתו) אלא בגלל שאחרת יאכלו אותו... זה שם המשחק, אם לא תהיה חזק מספיק ואכזרי מספיק, יאכלו אותך האחרים. ממילא יוצא שהנקודה החשובה בסיפור היא לא ה"בגידה" של ענת קם, אלא העובדה שהיה עיתון ישראלי שהיה מוכן לקנות את החומר של הבגידה... שזה דבר נורא ואיום, כמובן.