להביא לימות המשיח

לפני שעות ספורות סיימו רבים את "סעודת משיח" - סעודה שלישית מיוחדת בסיום שביעי של פסח. נראה שאין העניין רק להעלות את תודעת משיח , אלא דווקא בסיום חג הפסח , חג הגאולה והעצמאות הראשון של עם ישראל , מגיע הצורך הבסיסי של השלמת גאולת ישראל והעולם כולו - מה שלא היה בשלמותו ביציאת מצרים, ונשלם בגאולה האחרונה, בדורותנו! מגאולת מצרים הישר לגאולתנו:

שואל האברבנאל לפני כמה מאות שנים בגלות: בשביל מה לספר ביציאת מצרים לאחר שעברה הטובה ויצאנו לגלות? אלא שאם פעם אחת יצאנו לחירות, אנו יודעים והעולם כולו יודע שבאמת אפשר לצאת לחירות ולכן משתמשים בסיפור העבר כדי לצאת לחירות בהווה. יציאת מצרים איננה עניין של העבר בלבד, היא ממשיכה ותוססת בכל הזמנים עד הגאולה האחרונה. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם... אני ה' אלהיכם" - כמו בגאולה ראשונה, כך בגאולה אחרונה.

לאחר שאלת "מה נשתנה" מתחיל המגיד במעין הקדמה לסיפור יציאת מצרים:
"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם... וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים... מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית" - התנאים יושבים כל "אותו הלילה" עד שהגיעו תלמידיהם - וכי הרבנים עצמם לא ראו שהגיע עלות השחר?! ומדוע התלמידים בחוץ בכלל?! ומדוע גדולי החכמים באים לאחד הצעירים שבהם - ר"ע שהיה בב"ב והוא לא בא אליהם?
החכמים היו במקום מסתור ולכן לא ראו את האור כל אותו הלילה שלהם שהם היו בו בתחילת השעבוד הרומי ומכינים את מרד בר כוכבא. התלמידים בחוץ שומרים עד שמגיע זמן איילת השחר, היא גאולתן של ישראל, ואומרים להם שהגיע הזמן לעשות... זו דוגמא שמביא מחבר ההגדה כיצד להרבות בסיפור יציאת מצרים לצורך מעשי של ההווה...

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ"

פסקה זו היא משנה מפורשת במס' ברכות שמזכירין יציאת מצרים בלילות. הכוונה לפרשיה שלישית של שמע ומשום שלא כתוב בתורה שצריך לקוראה בלילה , לכן נחלקו התנאים. המחלוקת וחידוש דין זה מתבצעים בדור שאחרי חורבן בית שני כשמלכות רומי הולכת וגוברת ויחד עם זה ישראל גולים ונכנסים לתקופת "לילה". הנשיא- ר' אלעזר בן עזריה ובן זומא סברו שצריך לאומרה גם בלילות וחכמים חלקו ואמרו שהמילה "כל" באה לרבות אמירת הפרשיה לימות המשיח. ז"א שלפי בן זומא לא מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כי המילה "כל" תפוסה אצלו לצורך הזכרה בלילות. שם במס' ברכות בן זומא אומר לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח ?! לפיו, באחרית הימים אין יותר זכר ליציאת מצרים. ז"א שליל הסדר אינו מטרה בפני עצמה אלא "להביא לימות המשיח" - "כל ימי חייך..." - חוגגים פסח וליל הסדר ומזכירים יציאת מצרים כדי שנגיע למצב שלא נצטרך לעשות יותר זכר לכך ותהיה יציאת מצרים טפלה לעומת היציאה מהגלות ושעבוד המלכויות, כמו שאנו רואים בדורנו איך מליוני יהודים עולים וחוזרים "בדרך הטבע" ממאות ארצות ולאחר אלפי שנים ולאט לאט עוברת התודעה הלאומית מזכרון של העבר להווה חי וקיים...

להלכה מזכירין יציאת מצרים בלילות ולכן לא מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח (והחיד"א כותב שהלכה גם כבן זומא וגם כחכמים). בן זומא מביא פסוק מירמיה: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרו עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם : כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" - כשישבעו בשם ה' לא יזכירו את יציאת מצרים אלא את קיבוץ גלויות שזה ימות המשיח לפי פסוק זה ופירוש בן זומא. חכמים עונים לו שזה לא מוחק לגמרי את הזכרון אלא ישאר זכר ליציאת מצרים טפל ליציאה משעבוד מלכויות. לפי בן זומא ההגדרה של ימות המשיח היא העליה לפי הפסוק הנ"ל ולפי חכמים ההגדרה היא עצמאות מדינית כמו שהם אומרים שיהא זכר שעבוד מלכויות עיקר וזהו כדעת האמורא שמואל, שאיננה דעת יחיד, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"- שהוא הזמן הקודם והמכין למלכות מלך המשיח, שעדיין יזכירו יציאת מצרים. כך גם פירש הגר"א בביאורי אגדות על הגמ' הנ"ל שהגאולה תהיה פעם הראשונה משעבוד מלכויות (בבחינת קץ "בעתה") ואח"כ גוג ומגוג (בבחינת "אחישנה" שבתוך מהלך "בעתה". "גוג" בלטינית פירושו החשה, זירוז, הגברה והמרצה) והיינו מלכות מלך המשיח, בניין המקדש ותיקון העולם בעקבותיו.

אם כן, תחילתה של ההגדה היא מעין הקדמה לסיפור יציאת מצרים: עבדים היינו - שייך לעבר. מעשה התנאים - שייך להווה של מחברי ההגדה. אמר ר' אלעזר בן עזריה - לעתיד, ימות המשיח. רק אחרי הקדמה זו מתחיל המגיד בסיפור יציאת מצרים עם הפתיחה של 4 בנים.

בסיום חלק ה"מגיד" - העיקרי שבהגדה של פסח , שהוא ממצוות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" , לאחר הזכרת מדרשי חז"ל על השעבוד והיציאה ממצרים ואמירת חלקו הראשון של ההלל המצרי, אנו מברכים ומבקשים: "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל"

אמר בזמנו ר' מרדכי מגור זצ"ל: לעתיד לבוא תהיינה 2 גאולות - אחת להוציא את ישראל מן הגלות והשניה להוציא את הגלות מישראל, והשניה קשה מן הראשונה!

כמו כן, פירשו ששתי גאולות יהיו ושמואל שמדבר על היציאה מ"שעבוד מלכויות בלבד" מדבר על הגאולה הגשמית של עצמאות מדינית ואח"כ תבוא הגאולה ה"רוחנית" - היא "פדות נפשנו". זה עפ"י מדרש שיהיה קץ באופן של רשיון המלכים וקץ משיחא נעלם מעין כל, וכן בזוהר ויקהל הקבילו בין 4 כוסות ו 4 לשונות גאולה לבין 4 גאולות: יציאת מצרים, גאולת בית שני ו2 שלבים בגאולה אחרונה ונראה שזהו מה שמחלקים בתפילה בין "שובך לציון ברחמים" לבין "המחזיר שכינתו לציון" שהיא (השכינה) בסוד כנסת ישראל הקמה מעפרה, הקודמת למלכא קדישא. "ותחזינה עינינו" !