שבועיים לפני פסח

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה שידועה כמדינה של המורמונים .

הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטוריון:
"לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן",
אמרו לנשיא החברה.

הנשיא לקח את שמוליק הצידה לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות כמובן.

לשמואל לא הייתה ברירה.
עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".

וככה עברו כמה חודשים טובים ואשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה ואמרה לו:
"זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל שמוליק..."

וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק מיודענו ייסורי המצפון שלו.

עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו
"תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".

הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".

חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלויזיה ואמר לה:
"ציפורה, לא תאמיני , קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".

ציפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו "תגיד, אתה השתגעת?"

ושמואל, הביט עליה המום ואמר לה:
"אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי - מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה? שאל.

ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו:
"בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה...
אבל עכשיו???????
שבועיים לפני פסח???????"