הנאשם האילם, חלק שני

את חלקו הראשון של הסיפור ניתן לקרוא כאן.

****

"מה שמך?" שאל אב בית הדין את העד השני.

"חזקיה אברהם, כבודו".

אב בית הדין הזהיר אותו במילים קצרות.

"במה אתה עוסק, מר אברהם?"

"אני שוטר בתחנה כאן בעיר".

"היכן אתה מתגורר?"

"בכפר אברהם".

"ספר מה אתה יודע על המקרה".

"בראשון בלילה הייתי במעצר חשודים בקצה העיר. לפנות בוקר חזרתי והניידת הורידה אותי ברוטשילד. תוך כדי תנועה אני רואה מרחוק את הנאשם תוקף את המנוח באופן חמור. רצתי לשם, ועד שהגעתי האיש הזה" - הוא הצביע על האיש שישב ליד הנאשם - "השתלט על הנאשם והוריד אותו מהמנוח. העד שהיה לפני התקשר ל'הצלה' והם הגיעו די מהר, אבל לפי מה ששמעתי הם יכלו רק לקבוע את מותו של המנוח".

"אני מזכיר שוב שלא לומר דברים על פי שמועה. האם ראית בבירור שהנאשם הוא שביצע את המעשה המיוחס לו?"

"כן, כבודו. מרחוק לא ראיתי אותו ברור, אבל כשהתקרבתי ראיתי אותו היטב וזה הוא".

"האם אתה מכיר אחד או יותר מהאנשים המעורבים בדבר?"

"לא, כבודו".

"האם ראית את מה שאירע לפני שהחלה התקיפה?"

"לא, כבודו".

"כיצד הגיעו אנשי ההצלה למקום?"

"הם הגיעו באמבולנס, העלו עליו את המנוח ונסעו משם במהירות".

"האם ראית בשטח נרתיק של טלית?"

"אני לא זוכר, כבודו".

"מתי והיכן בדיוק התרחש האירוע?"

"אני לא יודע בדיוק את השעה, אבל זה היה בין חמש וחצי לשש. לגבי המקום זה היה ליד התחנה להטענת רכב חשמלי".

אחד הדיינים התערב: "האם בשעת מעשה היו אנשים נוספים ברחוב?"

"לא שאני זוכר, כבודו".

"האם אתה קשור לצוות שחקר את המקרה?" חזר ושאל אב בית הדין.

"כן, כבודו. בתור עד ראייה צירפו אותי לצוות".

"אלו פרטים נוספים ידועים לכם? כעת אתה על תקן של עד מסייע, ואתה יכול לומר גם דברים ששמעת במהלך החקירה".

"ובכן, המנוח היה יליד הארץ, בן שמונים ואחת, חולה לב. בבוקר האירוע הוא הלך לבית הכנסת, אבל התקשר משם לאשתו ואמר שהוא לא מרגיש טוב והוא חוזר הביתה. האירוע התרחש כנראה בדרכו חזרה. לגבי הנאשם, הוא בן שלוש עשרה וחצי, וכבר היה מעורב בעבר בתקריות של אלימות. האפוטרופוס שלו כבר הוזהר כמה פעמים בעניין זה".

"אני מבין. אני מבקש שעוד היום תשלח למזכירות בית הדין בדואר אלקטרו-טלפאתי את כל החומר על מעשיו של הנאשם בעבר".

"בוודאי, כבודו".

"תודה מר אברהם, סיימת את העדות. אתה יכול לשוב למקומך, לפי נוהל העדות הרגיל".

העד הנהן, פנה לאחור והתיישב.

***

"שמי עזריאל רחמים ואני רופא בבית החולים רמב"ן, לשעבר רבין" פתח העד השלישי.

סגן אב בית הדין הרב יהושע הלוי, רופא במקצועו, ניהל עתה את החקירה.

"אתה בדקת את גופת המנוח מר שמחה זוסמן, זכרונו לברכה?"

"כן, כבודו".

"האם ראית גם את התיק הרפואי שלו?"

"כן, כבודו".

"האם תוכל לומר ממה מת המנוח?"

"ובכן כבודו, כמובן שלא ניתחנו את הגופה ולכן קשה לומר דבר ודאי. אבל לפי מיטב הערכתי המנוח מת מפרפור חדרים כתוצאה מהלם".

"אתה מתכוון כמובן למה שנקרא 'דום לב'".

"כן, כמובן".

"האם לא היו על הגופה סימני אלימות?"

"בהחלט היו, כבודו. מכות יבשות, פצעים שטחיים, סימני שיניים וחשש לזעזוע מוח קל. אבל הדברים הללו לבדם אינם אמורים לגרום למוות, אפילו אם נתחשב בגילו של המנוח. כל הסימנים מורים על כך שההלם שחווה המנוח בעת התקיפה גרם לפר... אה... להפסקת הפעילות הפרודוקטיבית של הלב".

"תודה ד"ר רחמים, סיימת את העדות. אתה יכול לחזור למקומך".

הרב בן מנחם נטל את המושכות לידיו: "בזאת סיימנו את שלב העדויות. העדים והקהל מתבקשים לעזוב את המקום. הישיבה הבאה תתקיים בעזרת ה' מחר בתשע בבוקר, ותהיה סגורה לקהל. לאחריה תיפתחנה הדלתות ויינתן פסק הדין". קול רעש וגרירה נשמע בעת שהקהל הרב החל לצאת את האולם. יושבי שלושת הספסלים הקדמיים לבדם נשארו עם הדיינים. שלושה שוטרים ליוו את הנאשם ואת מלווהו אל מחוץ לאולם, בדרכם לבית המעצר.

"מורי ורבותי, מספר דברי סיכום", פתח אב בית הדין כשהאולם התרוקן. "כולכם שמעתם את העדויות. אתם תעיינו בדין זה היום והלילה, ומחר בבוקר נתכנס לישיבה ונכריע. לדעתי יש כאן כמה נקודות שראויות לדיון: האם העובדה שהנאשם ידוע כמזיק, מחשיבה את כל תושבי השכונה כפסולים להעיד בעניינו? אם לא, האם לפחות העד הראשון - שהודה בכך שניסה להרחיק את הנאשם - נחשב כנוגע בעדותו? האם העובדה שהעד השני לא זיהה את הנאשם בעת התקיפה אלא רק אחר כך, פוסלת את עדותו? האם העובדה שהמנוח ככל הנראה לא מת כתוצאת ישירה מהתקיפה אלא באופן עקיף, פוטרת את הנאשם מאחריות? אתם תדונו בכך ביניכם לבין עצמכם, וכמובן שתוכלו להעלות נקודות נוספות.
"כמו כן, חבריי הדיינים - אני מבקש להזכיר לכם שאין להרבות היום באכילה, ואסור לשתות משקאות חריפים. כפי שאמרתי לעדים, למרות הנסיבות המיוחדות של הדיון הזה, הוא נחשב כדיני נפשות לכל דבר ועניין. אנא התפללו שה' יתברך, דיין האמת, יזכה אותנו לפסוק דין אמת".

אחד מתלמידי החכמים בשורה השלישית הצביע. "כבוד הרב, האם אין חובה לתת לנאשם להגן על עצמו לפני שדנים בעניינו?"

"איך בדיוק אתה מציע לעשות זאת, חיים?" אב בית הדין חייך.

"אה, נכון, התבלבלתי..." מלמל התלמיד. הנוכחים השתדלו להסתיר את צחוקם. הרב בן מנחם התבונן סביב לראות שאין שאלות נוספות, וקם ממקומו.


לחלק השלישי והאחרון של הסיפור