טעמי מצוות

על פי רוב מקובל להבין כי 'חוקים' (או "מצוות שמעיות" כלשון הרמב"ם בהקדמותיו למשנה, שמונה פרקים ו; רס"ג באמונות ודעות מאמר שלישי ועוד) - הינם ציוויים אשר אין מצוי בהם כלל היגיון. עקב כך נותרים הם לנצח לא מובנים בהיגיון האנושי, וקיומם נעשה מתוך צייתנות ל'גזירת מלך' גרידא. 'משפטים' (או "מצוות שכליות", שם), לעומת זאת, הינם ציוויים הניתנים להבנה אנושית ומתוך כך לתחושת חיבור והזדהוּת. במשנת הרב קוק מתבארים המושגים הללו באופן עמוק יותר: "מצד ההיגיון חושבים להכרח לבקש טעמים למצוות, אם כן תחלה צריך השכל לבא שיכיר שיש לו צורך במצוות, ואח"כ באה המצווה; אמנם מצד ההתגלות הפנימית שבנשמה שהיא צפונה בה ממקור חייה, יש דרישה של מעשים שיהיו רצויים לד', אם כן המציאות של צרך המצוות היא קודמת למציאות השכל וליסוד הטעמים.
כלומר המצוות המעשיות יש בהן משום שני הדרכים: של בקשת ההיגיון ובקשת הטעמים ושל התגלות והכרחיות שהיא למעלה מההיגיון ומיסוד הטעמים" (אורות המצוות חלק ג, מובא בספר בשמן רענן א, עמ' שכג-שכד). היינו, אין הכוונה לומר כי במצוות המכונות 'חוקים' אין כלל היגיון ומוסר, אלא חוסר תחושת ההבנה והשייכות הראשונית אליהן הינה סימפטום לכך כי קיים בהן היגיון ומוסר עליון.
היגיון זה אמנם איננו מובן לנו במבט ראשוני אולם ככל שאנו חושפים - בתהליך אינסופי אשר אינו חדל לעולם - את הרבדים הנסתרים של אותן מצוות, מעורר בנו הדבר את המצפוניות וההזדהות העמוקות ביותר בעבודת ד'; על כן, אף בחוקי תורה מובהקים כדוגמת פרה אדומה - ניתן להגיע להבנה מסוימת (ראה לדוגמא פירושו של הרב שמשון רפאל הירש לתורה במדבר יט, כב).
'משפטים', לעומת זאת, הינם אותם ציוויים אשר טעמם הראשוני ניכר אמנם לעין באופן מיידי (כדוגמת 'לא תרצח' או 'לא תגנוב') אולם אף בהם מצויים עומקים אינסופיים של טעמים שאינם גלויים לנו עדיין אך עתידים להיחשף במהלך הדורות.

ניתן לסכם ולומר כי על פי הרב קוק בכל מצווה ומצווה קיים גם פן 'חוקי' של טעמים עתידיים אשר אינם מובנים לנו עדיין, ובמקביל גם פן 'משפטי' של טעמים הגלויים לנו כבר עתה; ההבדל הוא שבמצוות המכונות 'חוקים' הפן העתידי-נסתר דומיננטי יותר ואילו במצוות המכונות 'משפטים' מובלט יותר הפן ההווי-גלוי. תפקידנו אפוא הוא להעמיק בחקר כל מצווה, ו'להעביר' יותר ויותר רבדים מהממד הנסתר אל הממד הגלוי, מהרובד המנוכר לנו אל הרובד השייך להבנתנו ולהזדהותנו; או במילים אחרות: לחבר את עולם ההווה אל עולם העתיד.