שובו בנים סוררים. סינקופה עם שושי גרינפלד

שושי גרינפלד, במאית ותסריטאית הסרט הדקומנטרי המרגש 'הבן הסורר', שמביא למסך את 'נערי הגבעות'. מתוך נקודת מבט אישית- משפחתית בצורה מתוקה מרירה, ומתאר בין השאר את היחסים המורכבים בין יהודים לערבים, בין המתנחלים למדינה, ובין דור המייסדים של ההתיישבות לדור שגדל בה. בימים אלו נערכות הקרנות הרבות של הסרט והתגובות חמות במיוחד

1.שושה,איזה קטע הבאת לנו?
הבאתי את השיר " יונתי בחגווי הסלע" של ביני {בנימין} לנדאו מתוך הסרט שלי

http://www.youtube.com/watch?v=_FE_j_Br1Lk


2.מה את חושבת על מהפכת המוזיקה היהודית של השנים האחרונות?
זו מהפכה מבורכת שמאפשרת לעוד אמנים להשמיע את קולם ועולמם הפנימי. ואני מקוה שהקול החדש יקבל יותר ויותר את הגוון הפנימי המקורי ויחדש, ופחות יהיה מושפע מהחוץ, מהמוכר והידוע. אשמח אם גם נשים מהזרם הזה ישמיעו את קולן.


3. מה היעוד של המוזיקה בעולם לפי דעתך?
זה סובייקטיבי. אצל כל אחד למוזיקה יש ייעוד אחר. אצל אחד היא משמשת כהשראה, אצל אחר ככוח ריפוי. בשבילי היא יכולת להתחבר לעולמות אחרים, והיא מהווה גשר בין עולמות. אני מתייחסת למוזיקה כאל סוג של תפילה, או ריקוד. בהודו יש פסטיבלים של מוזיקה שהאמנים יוצרים ומנגנים לכבוד הא-ל. זה נשמע לי מבורך וקסום, והכי קסום זה ליצור מוזיקה כדי לענג ולנהל את הדיאלוג בין הא-לוהות לאדם במקום שהוא מעבר למילים. ממקום קמאי של צללים ורגשות.

4. רגע מרגש\מצחיק מפתיע שחווית שקשור למוזיקה?
בכל שנה באזכרה של יהודה אחי הי"ד אנחנו עומדים ליד קברו, ובמשך דקות ארוכות שרים שירים שאהב: "חי יהוה וברוך צורי", "אודה לאל", אלה רגעים מיוחדים ומרגשים בהם אני מרגישה חיבור בין העולמות, ושאולי המרחק בין ארץ ושמים, ובין החיים והמתים, לא כל-כך גדול, כמו שנדמה לנו. לאחי לא היה כשרון מוזקאלי יחודי או נדיר, להיפך.. ובכל זאת הוא תמיד היה יוצא מעבר לגבולות של עצמו, למה שכביכול אפשרי לו, אני זוכרת אותו מתאמן בחלילית במשך שעות ארוכות, מתעקש. היכולת הזו לצאת מעבר לגבולות של העצמי, מעבר לכישורים שכאילו ניחנת בהם, לשבור את הגבולות ולהתרחב דווקא במקומות האלה, מקסימה בעיניי.

5. ומסר לסיום?
תהיו שמחים ובריאים. ותהיו אתם בעצמכם, לא חשוב מה "כולם אומרים".