מימוש עצמי

מאז ומעולם היו מצויות באנושות תנועות בלתי מוסריות שהתמקדו בנהנתנות פרטית ללא מחויבות למציאות הסובבת, תנועות ותרבויות כדוגמת האלילות הפאגאנית הקדומה או ההדוניזם היווני שהעמידו במרכז חייהם את הנהנתנות האישית הפרוצה וחסרת הגבולות. עם זאת, חוסר מוסריותם לא נבע מהגות פילוסופית-אידיאולוגית מסוימת (גם אם הדברים הוצגו כך לעיתים) אלא מיצריות פשוטה וגסה. בעת החדשה, לעומת זאת, מתמודדת האנושות עם זרמים מחשבתיים-פילוסופיים הטוענים בשם התבונה והמוסר (למרבה האבסורד) כי אין זה ראוי להיות מוסרי. פילוסופיות כדוגמת הגותו של פרידיריך ניטשה הטוען כי מוסריות היא חולשה התובעת מן האדם להקריב את עצמיותו ואושרו על מזבח החברה וכו'.
 
למרות הסלידה האינסטינקטיבית מגישה אנוכית מעין זו. הרב קוק (מאמרי ראי"ה, עמ' 20) מסביר מהי העמדה הנפשית הנכונה העומדת מאחוריה: התביעה המוסרית הפשוטה, הדורשת מן האדם להקריב מעצמו למען הזולת, נובעת מתוך תפיסת עולם כי יש 'אני' ויש 'אחר'. העולם, בהסתכלות חיצונית, מורכב מפרטים רבים המפורדים זה מזה ועל כן במידה ו'אני' מרגיש טוב - אין הדבר בהכרח משפיע על ה'אחר'. טובת האחד אינה בהכרח טובת השני. אי לכך, לעיתים, עלי לגרוע מטובתי האישית במידה וישרת הדבר את צרכי הכלל. הרב קוק מציין כי צורת הסתכלות מוסרית עמוקה יותר, הנובעת מן "הדחיפה הפנימית המוסרית והמדעית היותר גבוהה" שבנשמת האדם, רואה את המציאות באופן "שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים, פועלים ונפעלים". רוצה לומר, מבט עמוק מבחין כי המציאות כולה, על כל מורכבותה, איננה אוסף של פרטים טכניים הנפרדים זה מזה, והמנצלים זה את זה ("עובדים ונעבדים, פועלים ונפעלים") אלא פועל יוצא של מגמה אחת, חיוּת אחת, נשמה אחת; או, במילים אחרות: המציאות היא יצירת כפיו של אלוהים. מכיוון שכך, בעת בה פרט מסוים במציאות ממצה עצמו עד תום - המציאות כולה מתאשרת ומשתלמת. כדוגמת המערכת הפיסיולוגית של גוף האדם, הבנויה באופן אורגאני ובעת בה נפגע איבר אחד (או לחילופין פועל את פעולתו מתוך בריאות ו'מממש' עצמו באופן מלא) - הגוף כולו חש בזאת, כך גם המציאות בכללה.

חשוב להדגיש כי אין הכוונה לייחס לכל אדם המתנהג באנוכיות מודעות לרעיונות הללו - אולם הרב קוק מסביר מה השורש העל-הכרתי העומד בבסיס ההתנהגות האנוכית והאנרכיסטית המעניק לאדם תחושה מוסרית בעת בה הוא ממצה את עצמו והנאותיו עד תום, גם על חשבון זולתו: באדם מקננת תחושה פנימית, נכונה, כי בעצמיותו האישית טמון היש כולו ורעיון האגו הפרטי שלו מבטא למעשה 'אנוכיות עליונה' - ראויה, צודקת ומוסרית - "אנוכי ד' אלוהיך" (שמות כ, ב).

רק נעיר כי מן האמור לעיל עולה, שהשגת הקדושה על פי המוסר היהודי (בניגוד לזה הנוצרי), איננה תובעת הקרבה עצמית אובדנית הממעיטה את החיים הפרטיים של האדם, אלא אדרבה - קדושה ישראלית כוללת בתוכה אף מימוש עצמי, אושר אישי וחופש אינדיבידואלי מוחלט. ייתכן אמנם כי בימינו, בהם העולם לא הגיע עדיין לתיקונו (וכן בשלבים ראשוניים של עבודת ד' הפרטית, בהם הנפש לא השתחררה עדיין מן הסיגים החומרניים ותחושת המימוש העצמי הינה 'מזויפת' ואינה מבטאת נאמנה את העצמיות האישית) - יידרש האדם להקריב את סיפוקו העכשווי לצורך אידיאל עליון ורחוק יותר שכעת איננו חש ממנו תחושת מיצוי וסיפוק. אולם לעתיד לבוא, במציאות האידיאלית של תיקון העולם (ועל אותו משקל: בשלבים מתקדמים יותר של עבודת המוסר הפרטית) - קרוי כל פרט ופרט במציאות לממש עצמו באופן מלא ועל ידי כך להעשיר את הבריאה כולה על מכלול זוויותיה.