הכשלים הבסיסיים של הנהגת הציונות הדתית

ראשית, הדברים נאמרים מתוך הערכה ואהבה לכל ראשי הישיבות, אשר הם קודם כל תלמידי חכמים, וגם מוסרים נפשם וחייהם למען הרבצת התורה, שלומם הרוחני והפיזי של התלמידים, וגמילות חסד גדולה. הדברים נאמרים מתוך כאב, בניסיון לעמוד על הכשלים הקשים ומהיכן הם נובעים. שכן זהו דפוס שחוזר על עצמו בכל השנים האחרונות, של השפלה עצמית בפני המערכות. זהו דפוס הנהגה שנובעת מתוך טוב לב, מתוך ענווה, מתוך תמימות, אבל התוצאות הן הרות אסון.

למעשה בעצם היה פה מאבק כוח בין שר הביטחון לראשי ישיבות ההסדר. היתה מחשבה שאולי יאלצו את שר הביטחון במפגן כוח, ויעמדו מאחרי ישיבת הר-ברכה. אך בסופו של דבר הציבור הבין, ובצדק, שבשורה התחתונה, הרבנים "התקפלו". ראשי ההסדר ניסו להציג זאת כאילו הסוגיה כאן אינה אם הצבא מעל התורה או להפך, ואין בהנהגתם הכרעה בסוגיה זו. אבל העולם בוודאי הבין אחרת. הם ניסחו כל מיני משפטים הצהרתיים, שהם כשלעצמם הם לכאורה משפטים נכונים, שאין על רובם וויכוח. אבל בשורה התחתונה יש פה כשל חמור, שצריך לעמוד עליו.

קודם כל – זו ראיה לטווח קצר, ניסיון לכבות שריפה נקודתית, בלי לתת את הדעת מה יהיו התוצאות להבא. הרי אם הם מצהירים וחותמים שהם נגד כל הפגנה בצה"ל, אם כן מה יקרה בשעת אמת, בשעה שח"ו יידרשו החיילים להיות מגרשים ומחריבים את יו"ש? האם זה נקרא "הפגנה"? לכאורה זה עוד יותר חמור מהפגנה. הפגנה זה רק להביע דעה בפומבי כשהדעה הזאת היא עדיין תיאורטית. אבל לסרב פקודה בשעת הפקודה, ואולי אף להכשיל בזה את קיומה של הפקודה, הוא הרבה יותר חמור מזה. ואם זה אסור, אז הקל וחומר הפשוט הוא שזה ודאי אסור. וכך באמת מבינים "העוילם". ושר הבטחון כשהוא יוצא נגד מה שהיה הוא לא יוצא רק כנגד ההפגנה אלא על עצם הנכונות לסרבנות. וממילא הגינוי מתפרש בצדק כגינוי של הסרבנות עצמה (אף אם יש כאלה ש"מחלקים" בין הפגנה ובין סרבנות). ובפועל הציבור מבין שיש כאן גינוי של עצם ההכרזה על כך שלא נשתף פעולה על צה"ל בפעולות הפינוי שהוא מתכנן. אגב, בהחלטתם צה"ל מוגדר כמי שפעולותיו קודש לביטחון ישראל וכו'. ובמובלע נשמע כאילו שזה הדבר היחיד שצה"ל עושה. "לא מזכירים" את זה שבנוסף לפעילויות החשובות הללו, צה"ל עושה גם דברים חמורים ביותר ומתכנן לעשות דברים חמורים ביותר. אז אם זה אפילו לא נזכר, אז צה"ל הופך להיות משהו שבאמת אין מקום להרגיש חצוי כנגד הפעילות שלו. הוא הרי עושה רק דברים נורא חשובים וטובים. זהו מצג שווא שמתעלם מהמורכבות האמיתית שצריכה להיות כנגד צה"ל בימים אלה. והוא הופך את כל מי שמתנגד לצה"ל בפעילויותיו אלה, למי שכביכול מתנגד לדברים החשובים הללו, ובכך הופך אותו ללא לגיטימי.

אבל באמת יש כאן כשלים עמוקים הרבה יותר:

א. כאשר יש לי שותפות עם מישהו ואני חושב שהדבר חשוב, אבל השני לא מוכן ללכת על פי חוקי התורה ואפילו פועל נגדה – האם אני משתף איתו פעולה בכל מחיר, או שאני מסיר את ידי מהעניין עד שניתן יהיה להיות שותף מבלי לחטוא ומבלי לשתף פעולה גם עם עבירות חמורות?

זה אחד הכשלים הכי בסיסיים בהנהגה של הציונות הדתית: מאמינים בדבר שנראה חשוב, ולכן השורה התחתונה חייבת להיות שאנו חלק מזה. ואם זה כך - יכולים "להאכיל אותך את כל הצפרדעים" שרוצים, ולדרוך עליך כמה שרק אפשר. השותף יודע שאתה מצידך חייב להיות שותף, אז אין לו שום סיבה שלא לרמוס אותך כמה שהוא רוצה.

ברור שיש חשיבות באחדות, בצבא, בביטחון וכו'. השאלה אינה אם הדברים חשובים או לא. הדברים יכולים להיות חשובים עד מאוד, אבל אתה לא יכול לשתף איתם פעולה בכל מחיר, אם מי שמנהל את הדברים החשובים הללו פועל בניגוד לנהלים הבסיסיים שאתה מאמין בהם. כל עוד הוא המנהל ואני עובד אצלו – לא אהיה שותף מיוזמתי במפעלו. אם הוא צריך אותי באמת ולא יכול להסתדר בלעדי – אדרבה, שיקרא לי, אבל אז כשהוא יקרא לי, אני אתן לו רשימה של תנאים מה אני צריך כדי שאוכל להצטרף.

זו הגדרת הטעות של התנהלות הציונות הדתית. ומכיוון שלא מבינים את זה, רומסים את הציבור הזה שוב ושוב, בלי סוף.

ב. צורת ההתנהלות היא ש"אנחנו מגנים", ולשר הביטחון אנחנו "קוראים". אנחנו עושים כבר את המוטל עלינו, על שלנו כבר ויתרנו, ומצפים ממנו שהוא יואיל בטובו לעשות גם כן את הצד שלו. למה מתנהגים כך? כי מבינים שגם הוא רוצה את הטוב, אז כל אחד יעשה את הצעד שלו, באופן סימטרי. לא מבינים שעסוקים כאן עם זאבים, עם רוע, עם אנשים שרוצים לרמוס אותך, להשפיל, להזיק. אל תהיה תמים. אל תהיה כיפה אדומה שבטוחה שהזאב הוא סבתא, שהרי לא יכול להיות שיש רוע.

ג. איפה הכבוד? ראשי הישיבות אומרים בזה שלא צריך לדאוג לכבוד, זה לא ענייני, זה לא חשוב, צריך לפתור את הדברים "לגופו של עניין", לחפש את "טובת הדבר". אבל זה נכון כאשר מדובר על אדם באופן אישי., אולם כשמדובר על ציבור, ובפרט כשמדובר על עולם התורה, על ישיבות, אזי הכבוד הוא דבר חשוב מאין כמוהו. ומי שלא מבין זאת, זו אחת הטעויות הקשות ביותר שיכולות להיות. זה כבודו של הקב"ה וכבודה של התורה. רואים שהתורה מתקפלת מול הרשעה. כל החומרה הגדולה של חילול ה', היא בעצם בגלל הכבוד שמתחלל. הדבר הזה גם הרסני ביותר כלפי הנוער והציבור הרחב.

כרגע המדינה שלהם, הם שולטים והם מחזיקים בכל המוסדות ועושים כרצונם. אם אני חושב שאני לא יכול להוביל את המדינה כרגע ואני כרגע חלש וקטן מידי, אז לא אנסה להשתלב בה כעלה תאנה, כדי לקבל תחושה מדומה, כאילו אני אכן משפיע וכאילו אני גם קובע. שבט יהודה – שבטו של משיח צדקנו – התברך בתכונה מוזרה לכאורה: "כרע רבץ כאריה". מה השבח הגדול שהוא יכול לרבוץ? אכן אריה רובץ המון, רוב היום הוא נח. אם כן מה משובח בזה? יש לאריה תכונה אצילית ביותר, תכונה של מלכות, שהוא מחכה בסבלנות, הוא לא ממהר לזנק טרם הזמן. לא תמיד טוב לזנק. אך גם כשהוא שוכב, הוא שוכב כמו אריה. הוא לא שוכב כמו סמרטוט. זו יכולת עצומה: לשכב כמו אריה. נכון, אני כרגע לא יכול לנהל את המדינה. אז אני לא משלה את עצמי שאני כן יכול, וכאילו אני חלק מההנהגה. האשליות האלה הן רק השפלה. קשה מאוד לדעת שהמדינה הזו היא לא שלך. קשה להשלים עם זה. אז יוצרים אשליה כאילו אם יש לי כמה תיקים אני שייך להנהגה. ופה נקודת הנפילה. צריכים להיות עם גאווה ועוצמה של אריה, ששוכב כעת. צוחק מי שצוחק אחרון. עוד לא נאמרה המילה האחרונה. כרגע הם שולטים, אבל סוף גנב לתליה.

ובאמת – כשבאמת תהיה אריה, אז הקב"ה גם ייתן לך לזנק. אבל הקב"ה מחפש את האריה ולא מוצא אותו, כי האריה נהיה שועל, הלך להיות זנב לשועלים.

הטעות המחשבתית היא התפיסה, כאילו אם אתה לא חלק מהמדינה כעת, אז זו ההשפלה הגדולה ביותר. אבל דווקא ההשפלה הגדולה ביותר היא כאשר אתה כאילו חלק, אבל על ידי כך רומסים את כל הערכים שלך ואתה מקבל זאת בהכנעה.

ושוב נחזור לנקודת הפתיחה: הדברים נאמרים מתוך הערכה ואהבה לראשי הישיבות, אבל כל כך כואב על הכשלים הקשים, שחוזרים שוב ושוב, על הטעויות הבסיסיות שמכתיבות את כל ההתנהלות, ואשר על פיהן כבר אפשר לדעת מראש מה יהיו התוצאות של הניסיונות הקשים העומדים לפתחנו.