ההקפאה כמשל

המאמר פורסם לראשונה במגזין הנשים "הלל"

בימים האחרונים אני מתהלך בתחושה קשה של דזה וו. חזרה לימים הקשים של אוסלו וחזרה לימים הקשים של ההתנתקות. תחושת תסכול וקושי אישי גדולה לצד הרגשה של פספוס גדול. ההקפאה ביש"ע, אולם לא רק היא, גורמים לחוש שוב עד כמה חלש המצב שלנו, עד כמה שברירי הציבור הציוני דתי ועד כמה אנחנו למעשה לא חלק מהשיח הציבורי. העובדה שש"ס והליכוד שותפות מלאות בתהליך גורמת לתחושת החזרה לאחור, כאשר שוב שרים ומנהיגים משתי המפלגות הללו משנים אידיאולוגיה בהתאם למצב הפוליטי והפרקטי ומוצאים שפה משותפת שלציבור שניסה היות ראש גשר אין בה חלק. זה גורם למחשבות, על ציונות דתית, על רעות בין ציבורים בישראל, על הגינות שלטונית ובעיקר על הדרך. הדרך המורכבת שמנסה לראות במדינת ישראל תחילת גאולה, ולומדת שוב ושוב על בשרה עד כמה זה קשה ורחוק. במובן מסויים אני חש היום שיש כאן איחוד של השיטות, בין השיטה הטוענת שמשיח יבוא משמיים לבין השיטה שמדברת על "קמעא קמעא" דרך מדינת ישראל. התחושה היא שהמעבר בין מדינת ישראל, כפי שהיא נראית היום, למצב של גאולה שלימה הוא לא פחות ניסי מאשר אותו בית מקדש שעתיד לרדת מהשמיים לפי דעות מסויימות. עומק השינוי הנחוץ בתודעה הוא כל כך גדול, שזה יהיה נס גדול לא פחות מאשר בית מקדש היורד באש. ולא, לא מדובר רק על יש"ע או שטחים "פוליטיים". מדובר על ההשתלטות הערבית כאן, בצפת שבה אני גר, מדובר על כבישים שוממים בנגב שאסור לנסוע בהם מפחד הבדווים ומדובר על תחושת ההתרפסות בפני שלטונות זרים שנדמה שהיא מגיעה לשיאים חדשים בכל שלב ובכל כיוון.
הקושי הגדול שלי באופן אישי נובע מכך שלא מדובר בתופעה חדשה... הציונות החילונית הפשוטה נועדה לספק מקלט מדיני לעם ישראל וככזאת היא מתקשה לעכל כל סטיה מהתקן המגנני. הקשיבו לאהוד ברק- הוא לדעתי התגלמות השיטה וניתן למצוא בנאומים שלו כמה וכמה הכוונות בנושא היחס של הציונות הישנה למצב בארץ, הוא מדבר על בטחון, הוא מדבר על השתלבות, הוא מדבר על אחדות בעם כל עוד היא לא פוגעת בביטחון ועוד. בהרבה מאוד מובנים המכנה המשותף שלו עם ש"ס בעניין הוא גדול ומקיף- מדינת ישראל היא כלי הגנתי מעשי של היהודים, אולי על בסיס השטח ההיסטורי שפעם היה בבעלותם. זוהי התפיסה השלטת, זוהי תפיסה היסטורית ובעלת שורשים עמוקים מאוד בציונות וזו גם הסיבה שהיא מצליחה כל כך. היא פשוט היתה כאן ראשונה. אחר כך התלבשו עליה תפיסות חדשניות של שמאל, תפיסות אנרכסיות, תפיסות של זכויות אדם וכו'. אבל היסוד שם- הקמת מדינת מקלט ליהודים בארץ ישראל, כי שם נוצר העם.
עיינו לדוגמא בספרו של עוזי נרקיס- ירושלים אחת. הוא מספר שם שמיד אחרי הכיבוש של ירושלים המזרחית הגיע למקום חיים הרצוג, מי שהיה לימים נשיא המדינה, ושאל את כולם- "איך נפטרים מזה? איך מחזירים לערבים מיד את כל השטח הזה, שהוא לא חלק ממדינת ישראל שלנו". זהו יסוד התפיסה... מבחינה זו, יהודה ושומרון הם אבן נגף כפולה- גם בעיית מיליוני הערבים שגרים בהם וגם בעיית החיבור ההיסטורי הגדול שהם מייצגים. זהו חיבור היסטורי שלישראלי המצוי אין דרך ורצון להתמודד איתו, כי הוא משנה את התפיסה הבסיסית של הקמת המדינה. זוהי גם הסיבה שכל כך קשה למערכות החוק והשלטון עם הציבור הציוני דתי, כי בהרבה מובנים הציבור הד"ל מבטא את ההיפוך הישיר של מדינת ישראל. הוא מייצג חיבור למשהו שהמדינה לא רוצה להיות ולא סתם הביטוי משיחיסטים הוא ביטוי הגנאי הגדול שיותר שניתן לנקוט כלפי אנשי הכיפות הסרוגות... כי הדבר האחרון שהציבוריות הישראלית רוצה הוא משיח.
כמובן שכל זה קורא לבירור גדול, בירור עמוק וחסר פשרות של הדרך, של החיבור לארץ, של תורת הרב קוק ושל התורות שקיבלנו מרבותינו... הרב אליעזר מלמד כתב פעם בטורו (המפורסם מאוד לאחרונה) שדור הרבנים גדל על תחושות שונות לחלוטין כלי המדינה, על נצחונות ושילוב ידיים, על מבצעי ראווה ובניה ואילו דור התלמידים גדל על ברכי אוסלו... וזוהי סתירה עצומה שחייבים ליישב. לעניות דעתי הבירור חייב להוביל גם לשכלול ושינוי של תורת הגאולה, להבנה עמוקה יותר של דברי הרב קוק וצריך גם להיות בו יישוב של מאמר הדור עם מכות היסמניקי"ם ביישובים. הדרך חייבת להיות מונחת על השולחן, התובנות הבסיסיות ביותר צריכות להתברר ואינן יכולות להמשיך כפי שהפטרנו שנה שעברה. אני מניח שזה יביא לעולמות חדשים וטהורים יותר- ביניהם לגבי המחוייבות שלנו לקרב את אחינו, הצורך לגבש דרכים מעשיות להנהגה מדינית טובה יותר, לחזק את האחדות בתוך המחנה... ועוד. כיום ברורה יותר מתמיד חשיבותה של התורה בתפיסת העולם (ותשאלו- ש"ס היא חלק מההקפאה? זה בודאי חלק מהבירור), חשובה יותר מתמיד חשיבותה של הכלכלה והכסף הגדול כחלק מניהול החיים במדינה ולא רק הצבא, חשוב הבירור של היחס לתקשורת ועוד... כל זה חייב להיות מתוך תורה, כי בלי תורה זה מתפרק. פעם חשבתי שזה בירור איטי, מעמיק, שיש בו מקום לגדילה צעד אחרי צעד, אבל נראה שהקב"ה בחר עבורנו שזה יהיה מהיר, מלחיץ ובלי יכולת לחשוב באופן מתון. אירוע גורר אירוע, העם זז והקצב מטורף... ובתוך כל זה נועדנו לעשות את הבירור... כי ככה ה' רוצה.