חינוך יהודי – קדימה, צעד!

רבקה אמנו, כמו שרה אמנו המוזכרת בפרשיות הקודמות, מגלמת בפרשת השבוע, פרשת "תולדות" את דמותה של האשה העבריה הטיפוסית, הקלאסית. היא דמות אקטיבית ודומיננטית ביותר בביתו של יצחק אבינו, איש העקידה והשיח. וזאת, לאור פעולותיה ומעשיה "ללא הפסקה" כמעט. כמו שרה חמותה, רבקה זכתה להיכנס "אחר כבוד" לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של "עם הנצח" לדורותיו. לרבקה, כמו לשרה, יש חלק נכבד בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל שהרי אותם יסודות ומרכיבים שהיוו את הבסיס וההוויה באישיותה של שרה נמצאו ברבקה בצורה (כמעט) מושלמת. רבקה היא "תואמת שרה". רבקה היא ה"קופי" של שרה כמעט בכל המובנים ובכל התחומים. כמו למשל: אהבת ה' ועבודתו במסירות שאין לה קץ, אהבת הבעל, כמו גם, אהבת אמת למי שנחשב בעיניהן כ"בן ממשיך דרך" עפ"י רוח ישראל סבא. שתיהן היו שותפות מלאות בבניית "הקן המשפחתי" ברוח ובגשם והיו ידועות באהבתן ובעזרתן לזולת, לבריות ולכל דכפין ודצריך. כמאמרם של חז"ל: "דלתות אוהלה של רבקה היו פתוחות לרווחה כדלתותיה של שרה". אף יופיין החיצוני זכה להתייחסות מצד חכמינו בקובעם ש"הן היו מן הנשים היפות בעולם", כמו גם, יופיין הפנימי שעליו נדרשו עשרות ומאות מדרשים, ולמותר לציין, שאין זה המקום והזמן להרחיב. אולם, הדגש בדברי חז"ל הוא שיופי זה בא לידי ביטוי "הלכה למעשה": בענווה ופשטות, בצדיקות וחסידות ובדרך אמונית-ערכית גבוהה ביותר.
פרשת "תולדות" אמנם קצרה היא [ק"ו פסוקים] ואין בה שום איזכור מצוותי. ברם, פרשתנו אוצרת בחובה סיפורי מקרא מעניינים ומרתקים, כמו למשל: עקרותה של רבקה ו"נס הריונה", לידתם של "זוג התאומים" המפורסם בתולדותיו של העם היהודי ואשר עוד ברחם אימם נאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה", מכירת הבכורה, ברכותיו של יצחק ש"הועברו לרשותו" של יעקב מעשיו ב"דרך מתוחכמת" בגין עצתה של רבקה האם וכתוצאה מכך "עזיבתו/בריחתו של יעקב אל משפחתה של רבקה מפאת רצונו/תוכניתו של אחיו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ועוד. אין אלה סיפורי מקרא פשוטים. אדרבא! סיפורים אלה מעמידים שאלות אתגריות לא פשוטות ואשר חלקן, לדעתנו, הן שאלות נוקבות ומצריכות דיון רציני ועמוק יותר. ברם, טענתנו היא שגם כאן, כמו בסיפורי מקרא אחרים, עומד הקורא והלומד מול סיפורים "מעוררי השראה ובעלי עוצמות לימודיות, ערכיות וחינוכיות להפליא" [כפי שכתבתי במאמרי "הסיפור המקראי ולקחו"]. אל לו למעיין הנבון וללומד "תורת אלוהינו" אלא לדעת ולהכיר שסיפורים אלה יש בהם הוד והדר, לימודי לקח ומוסרי השכל "לשעתם ולדורות", ובעיקר: אמונה צרופה שמעשיהם ופעולותיהם של אבותינו ואמותינו הם בבחינת "מיוסדים על אדני פז" וספוגים בהוויה קדושתית שאין למעלה הימנה. ודו"ק.

רבקה, כמו שרה לפניה, נאלצה "מידי פעם" לבצע פעולות ומעשים שעל פי קריאה ראשונית ושטחית נראים בעיני הקורא והלומד כ"מעשים לא נאותים", מעשים מביכים, וזאת בלשון המעטה. שרה גרמה לגירושו של ישמעאל מביתו של אברהם על אף המציאות של "וירע הדבר בעיני אברם על אודות בנו" בצוותה עליו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "גרש (!) האמה הזאת ואת בנה". רבקה גרמה להעברת הברכה אל יעקב בתיחכום רב "מאחורי גבו" ותוך "ניצול" מצבו הפיזי של יצחק, כש"עיניו כהו, לא יוכל לראות". הכיצד? למה ואיך רבקה ושרה נקטו ב"דרך לא תקינה", כפי שרבים מפרשני/מבקרי המקרא, שלא מאנ"ש, טוענים? ואולי, ליתר דיוק ניתן לשאול: מה באמת הייתה הסיבה ששתי "אמותינו הקדושות" נאלצו לעשות את מה שעשו "ללא ניד עפעף"? האם מעשיהן יכולים לשמש לדורות הבאים כ"מודל לחיקוי"?!
ונראה לנו לתרץ בצורה חד משמעית שמעשיהן של רבקה ושרה חמותה היו בבחינת "הכרח לא יגונה". רבקה נאלצה "להוציא מן הכוח אל הפועל" מעשים ופעולות הנחשבות בעיני המתבונן כ"חריגות" משום שצפתה גם ברוח הקודש שבנה אהובה, יעקב, [כמו יצחק ביחס לשרה] הוא ורק הוא "ממשיך דרך" היחיד ועל הפסוק האומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" [=ברחמה] דרשו חז"ל: עשיו היה "בועט" לצאת כשרבקה הייתה עוברת ליד "בתי תפלה" שלהם ויעקב היה "בועט" לצאת כשאמו עוברת ליד "בתי כנסת ומדרשות". שתיהן לימדונו, שפעמים, אין מקום לפשרות וחייבים "לחתוך בבשר החי" באם הדבר נוגע וקשור לחינוך ובחינוך היהודי, כי כל פשרה תתבטא ב"מבחן תוצאה שלילי". שתיהן לימדונו, שפעמים, על מזבח החינוך היהודי האמיתי נאלצים "להקריב קרבנות", קרי: ניטרול הגורם המפריע גם אם, על פניו, המציאות נראית קשה ואכזרית. המטרה של "חינוך לתורה ועבודת ה' אמיתית" מקדשת את האמצעים, כמובן, בגבולות הסביר והמקובל. שתיהן היו עקשניות עבור "חינוך יהודי המושתת על ערכים של ישראל סבא". כל אחת מהן לקחה על עצמה ועל כתפיה את האחריות ההיסטורית ל"תהליך בנייתו וייסודו של הבית העצמי שלה", כמו גם, ל"תהליך בנייתו וייסודו של עם ישראל לדורותיו". ולא בכדי חז"ל בשפתם הציורית והמיוחדת אמרו: "רבקה, דיוקנה של שרה" ו/או: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח (את) שמשה של רבקה".