הרהורים בעקבות המצב

א. המפלגות החרדיות, על פי החלטת רבניהן, הצטרפו לממשלה.

התחושה הראשונית למשמע ידיעה זו היא הלם, תחושה קשה ביותר. הממשלה קמה על מנת להחריב ישובים בארץ ישראל, ובה חברות המפלגות החרדיות,

המתנגדות למדינה ככלל, ואילו הציונות הדתית נמצאת מחוץ למעגל ההשפעה. דבר זה יכול לעורר מחשבות קשות, על צדקת יחסנו למדינה כערך אלוקי ומתנה אלוקית, "יסוד כסא ה' בעולם".

שמא יש לעדכן את ערכי היסוד שלנו?

אולם, מחשבה שניה מלמדת כי לא כך הם הדברים. רבות דובר בתקופה האחרונה על כך שציונות בלי תורה מובילה לריקבון, להרס ולחורבן. כעת אנו למדים דבר נוסף:

כשם שציונות בלי תורה מובילה לריקבון, כך תורה שאיננה מובילה לציונות מביאה לשברון.

את תוצאותיה של תורה כזו, שאיננה מחוברת לתהליך הגאולה האלוקי, חווינו על בשרנו בתהליך אוסלו, שהתאפשר הודות לתמיכת רבנים, וכעת אנו חווים זאת שוב. תורה שאיננה רואה עין בעין את המהלך האלוקי של הגאולה ושל שיבת עם ישראל לארצו, סופה להוביל לשברון, להרס ולנפילה.

עלינו לקלוט את השדר האלוקי הקורא לנו להתחזק בתורתנו, באמונתו ובדרכנו בתקופה קשה זו.

 

ב. אחד מראשי המתנגדים לתכנית ההתנתקות בכנסת נשאל מה לדעתו יותר חמור, סירוב פקודה או תכנית ההתנתקות. תשובתו היא, שסירוב פקודה חמור יותר, משום שהוא מהווה "שבירת כל כללי המשחק הדמוקרטיים".

מדהים להיווכח, שיש המתייחסים להתנהלות החיים במדינת ישראל כמשחק. לפני 56 שנים התחלנו לשחק, וקבענו כללים, ואי אפשר פתאום באמצע לשבור את הכללים.

אנחנו עוסקים בחיים ומוות, בקיומה של מדינת ישראל, ויש הרואים בכך משחק, כביכול אנו יושבים ליד לוח השחמט.

בכדורגל, אתה יכול לשחק טוב מאוד, אך אם לא הבקעת שערים - לא ניצחת. השופט קובע, על פי כללי המשחק, מי ניצח, ואין זו בהכרח הקבוצה הטובה יותר. כך גם ב"משחק הדמוקרטי". אנו משחקים מצויין: מתיישבים, מתגייסים לצבא, שכנענו את מתפקדי הליכוד ועוד ועוד, אך השופט החליט שזה "נבדל", ולא סופרים אותנו. אמנם אנו קבוצה טובה יותר, אך על פי כללי המשחק ראש הממשלה הוא המנצח. כמה שרים פוטרו, חוקי יסוד שונו, והמשחק ממשיך...

אנו לא משחקים! אנו חיים באמת, ולא באנו למדינת ישראל משום שהמשחק מוצא חן בעינינו.

גם הדמוקרטיה אינה משחק. קניית קולות בכל מיני תרגילים מלמדת על שחקן טוב, אך בשום פנים לא על אמת, על ערכים ועל מנהיגות ראויה לשמה.

 

ג. לאחר הפינוי הקשה בגבעת להבה שביצהר, היו שהשוו בין הפינוי הזה לפינוי גוש קטיף, היֹה לא תהיה. נראה, שהדברים כלל  אינם  דומים.

אדם שמתפרע קל, מבחינה נפשית, לפנותו.

אולם, כאשר בא חייל לפנות מתיישב, והוא מוצא אותו יושב על הרצפה, ממרר בבכי ושוטף את ספר התהילים בדמעותיו - מי הוא זה אשר לבו לב אבן והא יקרע אותו מן התהילים?

כל חייל שזיק יהודי בלבבו יתיישב על הארץ, ויצטרף לאמירת התהילים בבכי.

האם יש מי מקוראי שורות אלה, המסוגל לקרוע אדם הקורא בדמע את התהילים, ולפנותו?

כאשר נגיע ליום הקשה שלא יבוא, בעז"ה, אלו יהיו המראות, והם חזקים יותר מכל התפרעות ואלימות. האמת הזכה במלא עוצמתה חזקה יותר מכל אמירה פיזית, כזו או אחרת.

בלא כל קשר לשאלת הסירוב, לא נראה שחיילי צה"ל יהיו מסוגלים לבצע את פקודת הפינוי אל מול מראות מעין אלה.