לחיי קווי המהדרין

לפני כשמונה שנים צדה את עיני כתבה עם תמונה ובה קרון רכבת עליו כתוב "Women Only" באנגלית ובשפה אסייאתית. מדובר ברכבת במדינה מתקדמת מאוד, מהמתקדמות בעולם: יפן. הכתבה עסקה בחקיקה נגד הטרדות מיניות, והתמונה הדגימה איך נראה "קרון רכבת תחתית בטוקיו לנשים בלבד. עוד נסיון להילחם בתופעת ההטרדות". הכיתוב ענייני, אין לעג, אין סיסמאות בדמות "חושך", "כפייה דתית" או "איראן". גזרתי את התמונה ושמרתי.

לאחר כמה חודשים, החל קמפיין נגד קווי אוטובוסים בישראל בהם מפרידים בין נשים לגברים, "קווי מהדרין". והנה, הפלא ופלא, באותו עיתון בו חודשים ספורים קודם סיקרו את הקרון היפני, התהדרו כעת בכינויים ובגינויים מבתי המדרש הפמיניסטיים והדתופוביים: "השפלה", "ימי הביניים" "אפליה".

הנושא עלה שוב ושוב לדיון במרחב הציבורי, אך קול נשי שונה כמעט שלא נשמע בעניין. אותו קול שמייצג את רוב הדוממות: עובדה שאנחנו, הנשים, מעדיפות לשבת ליד נשים זרות, לא ליד גברים זרים. כהורים, אנחנו גם מדריכים את הבנות שלנו לנהוג כך, וכך ממליצים מרכזים למניעת הטרדות. למה? כי אוטובוס צפוף הוא כר נוח מדי לשליחת ידיים וחיכוכים, כאילו לא בכוונה. בואו נהיה חכמות, ונעזור לעצמנו למנוע מצבי חיכוך מיותרים.

אני עצמי עברתי חוויות אלו כנערה כשהייתי בכיתה י"ב, בחופשת חנוכה. אני זוכרת את האלם שאחז בי כשגבר מבוגר שהתיישב לידי בקו האוטובוס מרחובות לרמלה, לא הפסיק לנסות לשלוח יד ולהציע לי הצעות מגונות. רציתי לקום ולהגיד לנהג, רציתי לקום ולברוח, ולא יכולתי. קפאתי על מקומי עד סוף הנסיעה. זכורים לי גם חוויות בקו 200 הצפוף מאוד מאוד מרחובות לתל אביב בבקרי יום ראשון: האוטובוס התמלא בתלמידי פנימייה כמוני, נערים ונערות, סטודנטים וחיילים החוזרים בתחילת השבוע, בנוסף לנוסעים היומיים לעבודה.

שם, בקו 200, חוויתי לא פעם חיכוכים מכוונים. כשהמרחב הפרטי אינו מכיל אפילו חמישה מילימטר מרווח ביני לבין הגבר שלידי, יש 'פירצה הקוראת לגנב', והיא נוצלה יותר מדי פעמים. זו הרגשה של השפלה וחוסר אונים. מצד אחד את רוצה לצעוק, מצד שני - אם תעירי משהו, יגידו שאת מדמיינת וזו סתם הצפיפות.

היום חברותי ואני אמהות לנערות, וחלקנו כבר סבתות. שאלתי נשים מסביבי, ומתברר שכמעט כולן עברו חוויות דומות באוטובוסים.

לאחרונה עלה הנושא לדיון במקום בו שהיתי בענייני עבודה. סיפרתי בגילוי לב על החוויות שלי ועל דעתי, התומכת בהקצאת חלק נפרד לנשים בתחבורה הציבורית. אחד הנוכחים התנגד מאוד לדעתי. מדובר באיש מקצוע כשרוני ביותר, אדם דתי שכיהן בעבר ומכהן גם היום בתפקיד ציבורי רם מעלה. הוא ראה בכך כפייה חרדית וקיצוניות דתית מוגזמת. סיימנו את השיחה ללא הסכמה.

לאחר שבועות בודדים התקשר אלי אותו אדם וסיפר לי בסערת נפש, שבתו עברה חוויה כמו זו שתיארתי, בת 12 בסך הכל. היא התיישבה בכסא פנוי באוטובוס, גבר עלה והתיישב לידה והחל בנסיונות לגעת בה. למרות שהילדה פעלה באופן בוגר וירדה מהאוטובוס, הזעזוע הנפשי שהיא עברה היה ניכר. גם אביה עבר טלטלה, והוא התקשר להגיד לי שהוא מבין כעת את הצדק בדברי.

מה המסקנה הציבורית מכך? אם יש גברים שמוכנים להודות שאינם רוצים להגיע למצב של גירוי מיני עקב הצפיפות, הקירבה והחשפנות הנכפית על נוסעים, גם אם מדובר בבעלי חזות חרדית ובשם ההלכה - על ארגוני הנשים מכל הזרמים לאמץ את הרעיון אם טובת הנשים לנגד עיניהם.

על חברות התחבורה הציבורית לסמן באופן ברור את האוטובוסים ולמנוע הישנות מקרים של נשים העולות לאוטובוס ולא יודעות שמדובר בקו נפרד. המקרים הבודדים של פגיעה והעלבת נשים בקווי ההפרדה הם חמורים ביותר, ויש להוקיע אותם. מי שעושה כך לא מייצג את התורה, האוסרת באופן חמור "הונאת דברים", פגיעה נפשית באדם אחר על ידי דיבור. הלבנת פנים כמוה כרצח, והיא חמורה בהרבה מישיבה מעורבת באוטובוס.

אך מכאן עד לביטול הרעיון הפרו-נשי של הענקת מרחב נשי בתחבורה הציבורית – הדרך רחוקה. נטרול הדעות הקדומות ושנאת חרדים דתופובית תביא לשיקול דעת רציונאלי, המאמץ כמו ביפן את ההפרדה בקווי תחבורה ציבורית צפופים.

הכתבה פורסמה באתר ynet


חני לוז, עיתונאית ומבקרת תקשורת