מי באמת הגזען?
ח"כ מיכאל בן אריי אלול, תשסט30/08/2009ההתקפות משולחות הרסן על בתי הספר הדתיים בפ"ת בשבוע האחרון, מהוות חוד החנית של סגנון קלוקל. עובדה- קליטתם המעשית של יהדות אתיופיה בארץ נפלה על כתפה של מערכת החינוך הדתית לאומית.
כפיות טובה, היא אחת המידות המגונות המוכרות לנו. הרמב"ן מסביר שהפסוק 'וינבל צור ישועתו', מתכוון למי שמשיב רעה תחת טובה. הנבל ע"פ הסברו, הוא זה, שלא רק שאין לו 'הכרת הטוב' שזו מידה מגונה בפני עצמה, אלא זה שדואג להכות ולפגוע במי שסייע לו.
ההתקפות משולחות הרסן על בתי הספר הדתיים בפ"ת בשבוע האחרון, מהוות חוד החנית של אותו סגנון קלוקל. ישנן עובדות שאין מי שיכול להתכחש להם. קליטתם המעשית של יהדות אתיופיה בארץ נפלה על כתפה של מערכת החינוך הדתית לאומית.
כבר בשנות השמונים, הראשונים שהתגייסו לקליטת הילדים, היו המוסדות הפנימייתיים של ישיבות ואולפנות בנ"ע. כתלמיד ישיבת הסדר באותם שנים, היינו מפנים את מיטב זמננו לקליטת העולים במרכזי הקליטה. פגשנו במרכזי הקליטה עבודה התנדבותית ענפה של בנות מכללה ושירות לאומי מהזרם הדתי לאומי, ומאידך בחורי ישיבות הסדר ואחרים שעשו את המיטב לסייע בקליטה, ברכישת השפה, בקיצורי הדרך של הפערים התרבותיים ועוד, ועוד.
בתי הספר של הממדי"ם, היו חוד החנית של הקליטה האתיופית, תוך הקרבה לא פשוטה. יש לזכור שמדובר בצורך לגשר על פערים עצומים שאין להם אח ורע בקליטה מארצות המערב השונות. הפערים התרבותיים מביאים לשבר מאוד גדול בסמכות המשפחתית, ומתוך כך להיגררות לחברת רחוב, ללא חסמים ומגבלות. הפערים הלימודיים, קשים מאוד ולא ניתנים לגישור בקיצורי דרך. הבעיה אינה כרוכה רק בשפה, אלא בסך גדול של מושגים בסיסיים שנרכשים מגיל צעיר.
ילדים עולים שגדלו במערכת החינוך בארץ, נקלטים ומשתלבים בדרך כלל ללא כל בעיה ומגבלה. האתגר, הוא אצל אלו שעלו לארץ לא מכבר. קליטתם של אלו, לא במינון ראוי ולא במערכת תמיכה ראויה למוסדות, הופכת את המשימה של בתי הספר הדתיים הלאומיים לבלתי אפשרית. תלמידים יושבים בכיתה, חסרי מעש, מתוך שאינם מבינים את הנעשה. תלמיד חסר מעש, הופך להיות, אם ירצה ואם לאו למוקד של חוסר שקט, מכאן ההיסחפות לבעיות משמעת ותדמית עצמית שלילית הדרך קצרה.
החינוך הדת"ל עסק בקליטתם של יהדות אתיופיה וכפי הנראה הוא היחיד, שימשיך בעשייה הציונית המבורכת הזאת. זהו בעצם 'מרכז הקליטה' המוצלח ביותר.
הזעקה של מוסדות החינוך העסוקים בזה, היא עניינית. היא בשום אופן איננה מבוססת על 'אפליה על בסיס של צבע', 'גזענות' ושאר קלישאות תקשורתיות שכמה פוליטיקאים נהנים להשתמש בהם, כדי להתנפל עליהם ולהכות בבתי הספר היחידים שעוסקים במלאכה, במסירות ובאהבה. אך לצערנו הצלחת הקליטה לא ממש מעניינת אותם, הרצון לנצח את בתי הספר שמבטאים קשיים אמיתיים, עולה על המחויבות לקליטה נכונה וראויה.
כל מי שעסק בקליטתם של תלמידים אלו, מכיר בעובדות: קליטה מאסיבית באותו בית ספר, נועדה לכישלון. קליטה בכיתות אם בלבד, ללא תמיכה מאסיבית ומסייעת מחוץ לכיתת האם, נועדה לכישלון.
כמי שעסק בחינוך למעלה מעשרים שנה בממ"ד ובבתי ספר פרטיים, ליוויתי תלמידים אתיופים רבים, ראיתי את התרומה וההקרבה והחיבוק שקיבלו בכל מקום ומקום, כולל ב'דרכי נעם' בפ"ת, הנחשב בית ספר פרטי.
חבל שנושא כזה חיוני ורגיש, הופך להיות כלי ניגוח, נגד מוסדות חינוך מפוארים. אף יש לי חשש שיש כאלו שבכוונתם לפגוע באופן זדוני במה שנחשב בבת עיננו, באמצעות ניגוח לא כשר ולא ראוי.
ההתקפות משולחות הרסן על בתי הספר הדתיים בפ"ת בשבוע האחרון, מהוות חוד החנית של אותו סגנון קלוקל. ישנן עובדות שאין מי שיכול להתכחש להם. קליטתם המעשית של יהדות אתיופיה בארץ נפלה על כתפה של מערכת החינוך הדתית לאומית.
כבר בשנות השמונים, הראשונים שהתגייסו לקליטת הילדים, היו המוסדות הפנימייתיים של ישיבות ואולפנות בנ"ע. כתלמיד ישיבת הסדר באותם שנים, היינו מפנים את מיטב זמננו לקליטת העולים במרכזי הקליטה. פגשנו במרכזי הקליטה עבודה התנדבותית ענפה של בנות מכללה ושירות לאומי מהזרם הדתי לאומי, ומאידך בחורי ישיבות הסדר ואחרים שעשו את המיטב לסייע בקליטה, ברכישת השפה, בקיצורי הדרך של הפערים התרבותיים ועוד, ועוד.
בתי הספר של הממדי"ם, היו חוד החנית של הקליטה האתיופית, תוך הקרבה לא פשוטה. יש לזכור שמדובר בצורך לגשר על פערים עצומים שאין להם אח ורע בקליטה מארצות המערב השונות. הפערים התרבותיים מביאים לשבר מאוד גדול בסמכות המשפחתית, ומתוך כך להיגררות לחברת רחוב, ללא חסמים ומגבלות. הפערים הלימודיים, קשים מאוד ולא ניתנים לגישור בקיצורי דרך. הבעיה אינה כרוכה רק בשפה, אלא בסך גדול של מושגים בסיסיים שנרכשים מגיל צעיר.
ילדים עולים שגדלו במערכת החינוך בארץ, נקלטים ומשתלבים בדרך כלל ללא כל בעיה ומגבלה. האתגר, הוא אצל אלו שעלו לארץ לא מכבר. קליטתם של אלו, לא במינון ראוי ולא במערכת תמיכה ראויה למוסדות, הופכת את המשימה של בתי הספר הדתיים הלאומיים לבלתי אפשרית. תלמידים יושבים בכיתה, חסרי מעש, מתוך שאינם מבינים את הנעשה. תלמיד חסר מעש, הופך להיות, אם ירצה ואם לאו למוקד של חוסר שקט, מכאן ההיסחפות לבעיות משמעת ותדמית עצמית שלילית הדרך קצרה.
החינוך הדת"ל עסק בקליטתם של יהדות אתיופיה וכפי הנראה הוא היחיד, שימשיך בעשייה הציונית המבורכת הזאת. זהו בעצם 'מרכז הקליטה' המוצלח ביותר.
הזעקה של מוסדות החינוך העסוקים בזה, היא עניינית. היא בשום אופן איננה מבוססת על 'אפליה על בסיס של צבע', 'גזענות' ושאר קלישאות תקשורתיות שכמה פוליטיקאים נהנים להשתמש בהם, כדי להתנפל עליהם ולהכות בבתי הספר היחידים שעוסקים במלאכה, במסירות ובאהבה. אך לצערנו הצלחת הקליטה לא ממש מעניינת אותם, הרצון לנצח את בתי הספר שמבטאים קשיים אמיתיים, עולה על המחויבות לקליטה נכונה וראויה.
כל מי שעסק בקליטתם של תלמידים אלו, מכיר בעובדות: קליטה מאסיבית באותו בית ספר, נועדה לכישלון. קליטה בכיתות אם בלבד, ללא תמיכה מאסיבית ומסייעת מחוץ לכיתת האם, נועדה לכישלון.
כמי שעסק בחינוך למעלה מעשרים שנה בממ"ד ובבתי ספר פרטיים, ליוויתי תלמידים אתיופים רבים, ראיתי את התרומה וההקרבה והחיבוק שקיבלו בכל מקום ומקום, כולל ב'דרכי נעם' בפ"ת, הנחשב בית ספר פרטי.
חבל שנושא כזה חיוני ורגיש, הופך להיות כלי ניגוח, נגד מוסדות חינוך מפוארים. אף יש לי חשש שיש כאלו שבכוונתם לפגוע באופן זדוני במה שנחשב בבת עיננו, באמצעות ניגוח לא כשר ולא ראוי.
הוסף תגובה
עוד מח"כ מיכאל בן ארי
עוד בנושא פוליטיקה