שלום בתוך מאבק הדעות

כאשר יהודי הגולה, הנמצאים בבבל, שאלו את זכריה הנביא האם אחרי חזרת האומה לציון עליהם להמשיך לצום בתשעה באב ובשאר התעניות, הוא השיבם: "משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו...ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ז, ט-י). במקום לטפל במחלה, עדיף למנוע הופעתה. הרמב"ם מדגיש שהנביא "צוה אותם ביושר ובמעלה לבד, לא בצום" (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי).
יש לשים לב שזכריה הנביא הורה לנו לא רק להיזהר מלשון הרע, אלא ממחשבה רעה, "רעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם".
הנביא לא חידש בזה דבר, אלא הזכיר את מצוותה של התורה לדון חברו לכף זכות: "בצדק תשפוט את עמיתך". כאשר התנהגותו ניתנת לפרשנות חיובית או שלילית, מחויבים אנו לפרשה לטובה.
מובן מאליו שמי שלא יחשוב רעה על חברו, גם לא ידבר עליו רעה. וזכריה הנביא סיכם דבריו: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט).
אכן, עמידת כל אדם על דעתו, בכל תוקף, אינה חייבת להרס יחסי שלום עם חבריו, וכמו כן שמירת השלום אינה מחייבת את האדם לוותר על דעותיו ומאבקיו האידיאולוגיים. מופת היסטורי מפורסם לכך הוא מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שעם כל עומקה ורוחבה, עד שכמעט עשתה את התורה לשתי תורות, בכל זאת לא ציננה את יחסי האהבה בין חלקי האומה.
הם לא נמנעו מלהשאיל כלים אלו לאלו, על אף חילוקי דעות הלכתיים ביחס לטהרת כלים, ולא נמנעו מלהתחתן אלו עם אלו, על אף חילוקי הדעות ביחס לנישואים לגיטימיים, לקיים האמת והשלום אהבו (יבמות יד ב). יש בהחלט מקום לחילוקי דעות, אך לא לחילוקי לבבות.
לכן יש להיזהר בכל ויכוח ציבורי מהתפרצויות סגנוניות ההורסות את האחווה. כאשר טענו נגד מרן הרב קוק שמלחמת דעות עלולה להשבית את השלום, השיב: "הטענה, גדול השלום, אינה נאותה כלל. כי יש להשיב על דעות רעות, אין נחוץ כלל מחלוקת, וגם אין תועלת במחלוקת, כי אם להשיב בדברים של טעם, ובזה אין הירוס כלל את השלום" (הגהות על חובת אור לישרים, גנזי ראיה ג 27). במלחמת הדעות, יש להביע טיעונים ענייניים, ולא להדביק תארי גנאי.
אכן על פי התיאוריה המפורסמת של מרן הרב קוק, מה שאפשר שיבת ציון, בנין הארץ ותחיית האומה בכלל, הוא חיזוק תודעת ה"כלל-ישראליות". איננו מסתכלים כבר על עצמנו כאל אוסף של פרטים, אלא כאל אחדות אורגנית, אשר זרמי חיים זורמים בכולה. באומה, הכול מחובר מאורג ומשורג. כל אחד דואג לכלל, ולא רק לפלג הפרטי שלו. כמו שאדם חי בשלהבת אש את אידיאליו הוא ביחס לבנין האומה בארצה, חייב הוא להבין שהחלשת הרוח הכלל ישראלי, יפגע בעם כולו, וגם בסופו של דבר באידיאליו הוא.
לכן לא נתפלא לשמוע מפי מרן הרב קוק, אחרי הבעת צערו הנורא על רמיסת הקודש בארץ-ישראל, שישנו דבר שמכאיב את לבו עוד יותר. כאשר הסכסוכים בין הרביזיוניסטית ומתנגדיהם הלכו והחמירו, הוא כתב שזהו בעיניו חילול השם היותר גדול, "המלחמה הבזויה", "מלחמת אחים, הבלתי שכלית, הבלתי נמוסית, הנוראית והאכזרית, אשר נתקלנו בה כעת" באותה קריאה "לשבר בת עמי" הפותחת: "ממעין דמעי, אשר לא אוכל לעצור אותו...שכולכם הנכם כחותם על לבבי, בלא שום הבדל בין מפלגה למפלגה", הוא מסיים: "איננו יודע מי הוא האשם, טוב יותר לאמר כולנו אשמים". והוא קורא לכולם: "הרפו מאף, התלמדו להביט איש על אחיו, מפלגה על מפלגה בענייניים של אחים חומלים, הנתונים יחד בצרה גדולה, והמוכנים להתאחד למטרה קדושה אחת: עזרה הכלל כולו, כבודו ומשמרתו"(מאמרי הראיה 365(
בהקשר אחר של מחאה על חילול שבת, הוא מזהיר שגם בתוך מלחמת הדעות, יש לזכור שכולנו אחים. "אנו לא נאמר: גם לי גם לך לא יהיה, גזורו" (שם 452) אין לגזור את הילד החי, אלא אדרבה לישא את דגל השלום והאחווה, ולצדד באהבה וחסד.
אחרי פרשת "אלטלנה" הנוראה, ראה רבנו, הרב צבי יהודה קוק צורך לפרסם בכל עיתוני הארץ קריאתו: "את אחי אנכי מבקש". וכך הוא אומר: "את אחי ואת אחיותי, בכל חלק עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים - את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו...
אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק איתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתנו בכפיית ידיים על חברו...נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו" (לנתיבות ישראל א קו).
זאת האמת היותר עמוקה, שהיא גם סוד הצלחתנו: נזכור שהמחבר אותו יותר גדול לאין ערוך מהפריד.