מתנתקים מהזכרון, מתחברים לאדמה

חלפו ארבע שנים מאז, והזמן, כך נדמה, מסרב למתן את קצב התקדמותו. אף שגדלתי בהרים ולא בחולותיו הזהובים, שמורה בליבי פינה שמבטאת עדות לחבל ארץ שהיה ואינו.

כמו לרבים המצרים על אובדנו, גם לי היו ציפיות, אמונות ותקוות שנגוזו. נשענתי על התחושה הפנימית שההלם, האובדן והקרע יובילו, מתוך כורח המציאות והבנת החשיבות, להתעשתות, לקריאת כיוון ולבירור פנימי נוקב, שיתממשו אם לא באחריתו אז בפרק של הניסיונות לעכל. ככל שהזמן מרחיק במסלולו, כך השאיפה לנקיטת צעדי חשיבה וחשבון נפש רחוקה מלהתגשם.

ארבע שנים חלפו והחברה ממשיכה להתכנס תחת מעטה של אטימות ותלישות. המסכים כבר לא מראים סצנות מרהיבות ומרגשות שמעוררות הערצה ורושם, ולא אקשן והמולה בשידור חי. את מקומם של הדמעות ופעימות הלב תפסו אטרקציות וריגושים חלופיים.

ארבע שנים חלפו מאז נלקח מאיתנו, בצורה שערורייתית, חבל ארץ עם נופים של חולות וים כחול שייחדו אותו יותר מכול. הים, שנותר עזוב ואילם, איבד מצבעו העז, והחולות ממתינים ליד רכה ומלטפת. בזמן שעובר אנו מנסים להישען על שאריות וחלקיקי רסיסים ששרדו מהאמונה ומהמקום שקיבצנו על מנת למלא את החלל שנוצר.

ציירתי לי בדמיוני בימים הטרופים שרשרת מעשים של התנצלות, הכאה על חטא ושיקום ההריסות. שידאגו להחזיר את הגלגל אחורה לאחר שיתברר שהכול הצגה שכיוונו מלמעלה. שהחיילים הם השחקנים, שהעשן הוא חלק מהתאורה, שהאלות הן התפאורה ודחיפת וסחיבת התושבים אלו רק סצנות. עניין של זמן עד שירד המסך מלמעלה ונגלה שהכול מתיחה, אך המחזות היו אמיתיים.

אחזה בתוכי אמונה ילדותית, אך בריאה, אמיצה ואמיתית, שהניחה שזהו רק ניסיון משמיים, ושנעמוד בה בגבורה, הרי שלבטח נשוב למציאות מוכרת יותר, אך זה לא קרה. אכן, נעולה בפנינו דלת להבנת חשבונו של עולם.

בשעה שאש המחלוקת הייתה בשיאה, כשהתלהטו רוחות הפירוד, סרבו עיניי להאמין למחזה שהתגלה למולם. שחור, עשן, דמעות ובכי. כעת, בחלוף פרק זמן, מסרבות עיניי לראות את ההתעלמות הבזויה כלפי קורבנותיה הגיבורים שהנסיבות הביאו לכך ששום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר. ששחזור היישובים עתיד להיות משימה מאוד מורכבת.

הדור הצעיר של הגוש צמח בתוך קהילה שלאורך שנות ביסוסה, הורישה להם ערכים, חוזק נפשי ודבקות איתנה במטרה, ובהתפוררותה, הם ירשו גם צלקת נפשית גדולה. נלקח מהם פיסות משמעותיות מגופם, מעצמיותם ומהווייתם. אובדן הגוש, פירושו, לא רק קירות, עצים, מדרכות וספסלים, זה נמצא הרבה מעבר לזה. מדובר בדור שחי, אהב ונשם את האוויר וחש את הרכות של האדמה שהעניקה להם אהבה, חום, נאמנות ועוצמה, ואותם דאגו להזרים אליה בחזרה.

אני שגדלתי וטופחתי בתוך חממה שהצמיחה אנשים מלאי ערכים, חזון ואמונה, שנאמנים לדרכה של תורה וארץ ישראל, מתבונן בחיבור לאדמה כדבר טבעי ונצחי. לפיכך, לא פלא שתוצאת העקירה הביאה לניתוק, לגילויי שבר וקרע בכל מערכת התפישות והמושגים שהכירו והאמינו.

אמנם נדמה שהאמונה והגעגועים שהולמים בקרבי, הומרו בזיכרון, אך הם חזקים וקיימים מתמיד. נותר לנו רק לבקש שלא תיפסק האמונה בחזון טוב, בעתיד נפלא ומאושר. שהתושבים הגיבורים ינחלו את סופו של המאבק שנכפה עליהם מבלי שיגלו סימני רפיון, בייחוד ומשרק נדמה שהסתיים המאבק, ויראו בבניין גוש קטיף בקרוב ממש.