"אלה מסעי בני ישראל"

"סבא" – פנה אלי נכדי הצעיר מאיר יהודה הי"ו בשאלה: "למה התורה הקדושה, בפרשת השבוע פרשת "מסעי", כותבת את כל המקומות שבני ישראל נסעו בנדודיהם במדבר"?

וגם אמנה, בפרשה האחרונה של החומש הרביעי, בפרשת "מסעי" "מסעי" הכוללת קל"ב פסוקים והעוסקת במיגוון נושאים ייחודיים הקשורים ל"ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל", כמו למשל: בקשתם של בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, תוכחתו ותנאיו של משה ל"בקשתם המוזרה", גבולות הארץ ו"הסיום הטוב" של פרשת בנות צלפחד שעפ"י מדרשי חז"ל כונו, ובצדק: "צדקניות, חכמניות ודרשניות", מתוך 56 פסוקי פרק ל"ג התורה מקדישה 49 פסוקים ל"רשימת התחנות" שבני ישראל עברו במסעם מים סוף ועד הגיעם עד פאתי מואב בואכה ארץ כנען. חלק מן המקומות הוזכרו בעבר בסיטואציות שונות וחלק מן המקומות נזכרים לראשונה בפרשתנו.
פרשני מקרא שונים, כמו גם, הוגי דעות נתנו דעתם על אריכות "מסעי בני ישראל", 42 במספר, וניסו להסביר וללמדנו שאין זו עוד "רשימה יבשה" של מקומות, אלא, אדרבא! דווקא מכאן ניתן ללמוד מוסרי השכל ולקחים חינוכיים, ערכיים ואמוניים, כדלקמן –
גדול פרשני המקרא, רש"י, בשמו של ר' משה הדרשן טוען ש"המסעות נכתבו כדי להודיע (את) חסדיו של מקום. שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל הארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה...". דהיינו: חסדו של הקב"ה לישראל התבטא בכך שהם לא "טורטרו" במשך כל 40 שנות הגזירה. אלא, מסעם הקשה והבלתי נוח (בלשון המעטה) צומצם למספר שנים מועט יותר.
גם הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" טוען שציון המסעות באריכות בא ללמדנו את חסדו של הקב"ה לישראל שאעפ"י שהמדבר הוא מקום צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק צרכי עם ישראל ו"הקל עליהם את החיים" שהיו אמורים להיות קשים מנשוא.
לעומתם, ר' עובדיה ספורנו רואה את ה"חסד" דווקא מן הכוון ההפוך. קרי: ציון המסעות בא ללמדנו את ה"חסד" של עם ישראל כלפי הקב"ה שאף על פי שנגזרה עליהם השהייה במדבר הם הולכים אחריו ב"ארץ צייה וצלמוות". וזאת, מבלי להרהר, ובעיקר, מבלי לערער אחר גזרתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל כדי להודיע זכותם (ושבחם) בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ".
ונראה לנו להוסיף ולומר [את בסיס הרעיון ראיתי בספרו של ידידי ורעי, ר' שמעון אביכזר שליט"א "רעיונות במקרא"] שציון "רשימת התחנות" באריכות בא ללמדנו שלקראת סוף המסע של ישראל במדבר, ממש ערב כניסתם אל ה"ארץ המובטחת", הם הסתכלו אחורה ב"כל מסעיהם", בחנו, בדקו וגילו את העובדה הבאה: חלק מן התחנות היו בבחינת תחנות שליליות, תחנות חולש. כגון: פרשת המרגלים, עגל הזהב, המתאוננים וכו'. לעומת זאת, חלק מן התחנות היו בבחינת תחנות חיוביות, תחנות חוזק. כגון: קריעת ים סוף, נתינת המן, בארה של מרים, בניית המשכן, מעמד הר סיני וכו'. כל המבט לאחור ובדיקת העניין גרם להם לעשות "חשבון נפש" נוקב לגבי המשך התנהגותם בעתיד, לקראת הכניסה לארץ, והם קיבלו את החלטה שנכונה לגבי כל אדם ואדם, בכל זמן ובכל אתר: שתחנות שליליות – יש לתקן, לשפר ולצ'פר ותחנות חיוביות – יש לחזק, להתחזק ולהתעלות בהן בבחינת "אין מחזקים, אלא למחוזקים ואין מזרזים, אלא למזורזים". ודו"ק.
וב"שולי האדרת" מובאים דבריו המחכימים של "רבנו בחיי" על הנ"ל כהאיי לישנא: "... וכדי לעקר שורש הדעת הנפסדת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים, באה חוכמת התורה והאריכה בסיפור המסעות שהיו ארבעים ושתיים מסעות והזכירה (את) שמם. כי יש בסיפורם תועלות רבות לשעה ולדורות. (גם) שיתפרסם הפלא הגדול בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצריים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם. ועוד, (גם) שיתפרסם לדורות הבאים שלא ראו העניין ותהיה האמונה קבועה בליבם ויספרו זה לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך נס... וזהו שכתוב: "אלה מסעי בני ישראל...".