טקס ההכתרה- חלק רביעי ואחרון

סיפור בהמשכים, את החלק הקודם ניתן לקרוא כאן

שֵלָה פתחה את הדלת בזהירות, מקווה לראות שלפחות מישהי אחת טרחה להגיע לטקס ההכתרה המוזר, אולם לא הופתעה לגלות את הכסאות המועטים ריקים. אפילו האור לא היה דלוק בעזרת הנשים השוממה, העמוסה בספרים שהיו מונחים באי סדר על הספסלים... ורק קולו של הסבא נישא ברמה. שֵלָה ניגשה אל המחיצה בדממה והציצה אל עבר עזרת הגברים. גם היא היתה ריקה... רק סבא שלה עמד על הבמה ונאם לכיסאות המיותמים... הוא אכן דיבר בתערובת מוזרה של עברית וערבית, קולו עולה ויורד במין מנגינה רחוקה ולא מוכרת. שֵלָה לא הבינה דבר, לא את הדברים שנאמרו בערבית וגם לא את הקשר של המילים העבריות... אולם המנגינה שטפה את אוזניה ועיניה הדומעות.
רועד ומתנשף הוא עמד על הבמה ודרש לקהל בלתי נראה... הוא דיבר ודיבר, הניף את ידיו וצעק בכריזמה... בעברית, בערבית, ובכלל, בלי מילים. שמות וזמנים חזרו והתבלבלו להם, הקול עלה וירד והדרשה זרמה. ניכר היה בו שהוא דילג על מחסום הזמנים, שהוא נמצא עכשיו מול בית כנסת מלא, בעיר בירה של ארץ רחוקה... בזמנים אחרים וקהל של אלפים שותה בצמא את דבריו. או שמא הוא עמד בבית הכנסת שלו, שלושים שנה לאחור, שבו הוא היה כבוד הרב ודיבר אל אנשים שהבינו את שפתו, סוף סוף. הוא דיבר, הוא צעק, הוא לחש, הוא החליף בדיחות קטנות עם קהל שלא היה שם וצעד מצד אחד של הבימה לצד שני בצעד איטי ולא בטוח... דורש ודורש. דקות חלפו ופתאום שֵלָה היתה שם גם היא, בבקרים הקרים עם החוק לישראל ובחום הלוהט עם תיקון הקוראים... בבית הכנסת המתרוקן לאיטו ובכאב של עוד יום בלי מניין בשכונה.
זה כבר לא היה משנה כל כך, לא היה משנה בכלל, למעשה, שהכיסאות בבית הכנסת ריקים. לרגעים קסומים בודדים היא היתה חלק מקהל האלפים שגדש את בית הכנסת וקלט, יותר מאשר הקשיב, את ה"דרשה של הרב". זה היה טון של עולם ששֵלָה לא הכירה... שאולי אפילו אמא שלה לא הכירה אף פעם. היה בדברים מין כבוד בסיסי כזה, כשאומרים "רבי שמעון בר יוחאי...", כשמזכירים את רבי מאיר בעל הנס, או כשחוזרים על פסוק בשפה לא מובנת.
***
הזמן חלף לאיטו. לאט לאט גווע הקול ככל שהסבא נחלש. טקס ההכתרה התקרב לקיצו ואחראי מטעם בית האבות נכנס לבקש מהרב שלמה חיז'רי להגיע לארוחת הערב. במשך דקות הוא היה צריך למשוך את תשומת ליבו... ולאחר מכן לתמוך בו כשירד לאיטו מהתיבה.
מפינת בית הכנסת, בכיסא ששֵלָה חשבה שהוא ריק לפני דקות מספר, עלו מחיאות כפיים. אמא של שֵלָה ישבה בעזרת הגברים, לבדה, ומחאה כף בדממה דומעת.
הרב שלמה חיז'רי הסתובב לעבר הקול ואמר - "לא מוחאים כפיים לדברי תורה. זה לא נאום או שיר של איזה זמר... אתם יודעים".