טקס ההכתרה- חלק שלישי

סיפור בהמשכים, את החלק הקודם ניתן לקרוא כאן

בשבוע הבא נצלה שֵלָה את ההזמנה כדי ללמוד כמה שיותר על אותם ימים רחוקים, שהיו נראים לה מרתקים כאלה, על אף הפחד העמום שתמיד הם עוררו בה. היא למדה על הפער ההולך ונפער בין אמא שלה והתרבות החדשה שגלתה לבין הבית, על חילולי השבת הראשונים והבריחות למועדונים, בתחילה בסתר ולאט לאט בגלוי יותר, על האחים שבחרו כמעט כולם ללכת בעקבות האחות הבכורה, אל האור ששדרה תל אביב האחרת, על הסבא שנסגר ככל שהזמן חלף אל ספריו ואל בית הכנסת שהתרוקן ככל שאנשיו התבגרו, מחפש מניינים על המדרכה, יום אחרי יום, בשכונה שהתרחקה מדתה. היא למדה גם על הקרע... מופתעת לגלות שהיה לה חלק משמעותי בו.
"הוא לא יכול היה לקבל את השם שלך", ספרה לה אמא יום אחד כששֵלָה העיזה לשאול במפורש, "הוא טען שזה שם של גויים ולא של יהודים, והיו לנו ויכוחים גדולים, ימים שלימים. כמובן שזה לא בא בחשבון והמשפחה של אבא לא יכלה לקבל את הדעות האלו, עד שהיתה התפוצצות. היתה גם פעם אחת שהוא העיר לי על הלבוש שלך... חשב שזה לא מספיק צנוע. זה כמובן היה השיא. מעניין שעם האחים שלי הוא לא הגיע לזה, כאילו שאם אני היתה חוזרת בתשובה או משהו הם כולם היו עושים כמוני... הם, זאת אומרת המבוגרים, אף פעם לא הבינו שזו התקופה, זה משהו באוויר שהשתנה, זה בכלל לא אנחנו. אנחנו כל כך שלמים עם הדרך החדשה, עם העולמות החדשים שגילינו, נטשנו וזהו...". אמא שלה התבוננה בעיון במבט הרחוק על פניה של שֵלָה והמשיכה- "תראי, זה לא שניתקתי קשרים או משהו. אני עדיין משלמת על הבית אבות כמו כולם וביקרתי שם פעמיים כבר. פשוט לא התאים לי אף פעם. את יודעת, יש בכל בית כנסת מקום כזה לנשים, שרק בו מותר לבנות לשבת... איך אפשר לחשוב על דברים כאלו במאה העשרים ואחת? אני פשוט שייכת לעולם אחר, למציאות אחרת ומתקדמת, וה"חוק לישראל" הזה כל בוקר אף פעם לא נתן לאף אחד כלום. יצאתי משם לעולם חדש. אני יודעת שיש כאלו שממשיכים לשמור על קשר, אולי בגלל שאבא שלהם לא היה רב... אני לא יודעת... אנחנו צעדנו רחוק מידי, רשמנו אותך לבתי הספר האלה והתעקשנו לבוא בשבתות ברכבים. יש כאלה שהיו מחביאים את הרכב במרחק כמה רחובות ובאים כאילו ברגל. חוץ מזה שתמיד עמד ברקע עניין החינוך ואת בטח מודה לנו על החינוך שאת קיבלת".
שֵלָה לא זכרה אם באותו רגע של גילוי לב היא החליטה שהיא תלך לטקס ההכתרה, או רק כמה ימים לאחר מכן, אבל היא החליטה ללכת. הרי לא יתכן שאף אחד מהמשפחה לא יהיה בטקס, גם אם יבואו רק כמה זקנים מבית האבות. הוא חייב שמישהו יהיה שם.
***
שֵלָה זכרה היטב שיש מקום מיוחד לנשים בבית הכנסת כאשר היא נכנסה לבית האבות השקט כל כך בשעות אחר הצהריים. ריח שונה עמד באוויר הרוטט בשקט מופלא ואפילו הצבעים על הקירות היו שונים כל כך משכונת הוילות האולטרא מודרנית שלהם בתל אביב. היא לא ידעה מה היא בדיוק תאמר לסבה שלה כאשר היא תפגוש אותו או איך, אבל לפחות כאן היה חם פחות והיא יכלה להניח את החבילה הכבדה עם הספרים. היא פשוט הורידה אותם מהמדפים בחנות הצפופה ולא בדקה יותר מידי מה היא הביאה. לא פלא שהמוכר התפלא... זאת כנראה היתה אחת המכירות המהירות ביותר שהיו באותה חנות מנומנמת.
לא קשה היה למצוא את בית הכנסת בבית האבות "ישושון", נדמה שזה היה החדר הגדול ביותר והמפואר ביותר בבניין, אם כי הוא נראה ריק, לגמרי. איך שהוא, עם כל מה שאמא שלה אמרה על זה שסבא שלה בעצמו ארגן את הטקס, היא צפתה שבכל זאת משהו יקרה, שאנשים יצעדו לבית הכנסת, או שיהיה כיבוד... אבל בית האבות התנהל באופן רגיל לחלוטין, עם האחיות והמטפלים שרצים ממקום למקום, ההודעות המונוטוניות בכריזה והזקנים שטיילו במסדרונות. שֵלָה התלבטה אם לגשת לבית הכנסת או לחדר של סבא, ובסופו של דבר החליטה למצוא את עזרת הנשים. האחות שהיא שאלה הביטה בה מופתעת, ואמרה שהיא לא בטוחה שעזרת הנשים פתוחה בימי חול, אבל החוותה על הדלת הנכונה תוך כדי שהיא ממהרת לדרכה במסדרון.

לחלק הרביעי והאחרון בסיפור