הקול המושתק של רשב"י

המאמר פורסם במוסף "שבת" בעיתון מקור ראשון, גליון פרשת אמור

הנסתר הוא קריאה חתרנית של העולם ושל האדם; ערעור על ההגמוניה של הגלוי, הרציונאלי והמילולי. תורות הסוד מעוררות מבט חדש על הסובייקט האנושי אחרי החטא בו הזדהם ברוע הנחש הקדמוני, אך בו זמנית מבט זה גם שופך אור ורמז לאדם העליון, לבשורה, לתיקון.

הנסתר איננו שפה מילולית. הנשמה מדברת בשפה שאינה מהשכל. הקשבה לשפתה מחייבת השעייה של התודעה ושל הדיבור, שהרי בעיית האדם המודע היא שתמיד הוא נאחז במילים, וגם בעת שהוא שותק - מוחו מדבר מילים. לנסתר אין 'תוכן', הוא אינו 'דבר מה'. הוא ההשתאות נוכח הפליאה בהוויה. 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' – שם 'א-לוהים', כך נאמר בהקדמה לספא הזוהר, הוא אותיות 'מי' ו'אלה', השתאות ופליאה [מי] שמובילה למעשה [אלה]. השעיית הדיבור ונשיאת הלב לכיוון הלא נודע, בשתיקה ובפליאה, מאפשרת מגע עם הממשי.
אבל יסוד ושורש השורשים של הסוד הוא בשורה של תורה חדשה ממש, כיוון מרחיק לכת במשמעותו שמערער על הסדר האמוני המוכר. מכאן הרתיעה וההסתייגות והמאבק בלגיטימיות של סתרי תורה, ומיעוט העיסוק בתורות אלה כחלק ממשי מלימוד התורה בבתי המדרשות.

קרע גלוי

דמותו של רשב"י, שלפי המסורת נפטר בל"ג בעומר, מסמנת קרע ממשי בין נגלה ונסתר, שבא לידי ביטוי בספר הזוהר בתיאור הבדלה בין תורה של המשכילים שיזהירו כזוהר הרקיע והם יונקים מעץ החיים שאין בו איסור והיתר טמא וטהור, לבין תורה של עמי ארצות, הערב רב, שלהם יש תורה של דין שיונקת מעץ הדעת טוב ורע.

כך בתרגום הסולם:
למדנו, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, בחיבור הזה שלך [של רשב"י], שהוא ספר הזוהר, מזוהר אמא עליונה שהיא תשובה... ומשום שעתידין ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, ייצאו בזכותו מן הגלות ברחמים... ועץ [הדעת] טוב ורע, שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, לא ישלוט על ישראל יותר, שהרי פרנסתם לא תהיה אלא מצד עץ החיים, שאין לפניו לא קושיה שהוא מצד הרוע ולא מחלוקת מרוח הטומאה שכתוב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ, אלא מצד הטוב, שאוכלים טהרה היתר כשר, ולא מערב רב שאוכלים טומאה פסול איסור... ובזמן ששולט עץ החיים, עץ הדעת יכפוף עצמו, ולא יהיה לעמי הארץ אלא מה שייתנו להם תלמידי חכמים, ויכפפו עצמם תחתם. (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת נשא קכד, ב)

בנקודה הזו עולה בכל חריפותה הסכנה שבנסתר, שמאיימת לפורר לא רק את קיום ההלכה בצורתו המסורתית, אלא את האמונה עצמה, שנשענת על הפער האינסופי שבין בורא לנבראים, ועל חובת הציות הנורמטיבית להלכה לדורותיה וההקפדה המרבית על כל תג ותג וכל סעיף וסעיף, שהיא נקודת הברית והאינטימיות הפנימית ביותר של היהודי עם התורה. את דברי הזוהר הקדוש (להלן: זוה"ק) יש לפרש ברוח דברי האדמו"ר מאיז'ביצא בעל 'מי השילוח' שלימד שיש כללי תורה, שזו הנורמטיביות, השייכות למסורת הדורות ולכלל ישראל, זה 'עץ הדעת' במטאפורה של הזוה"ק; ויש פרטי תורה שזו העמידה האישית לפני ה' – מה ה' אלוקיך שואל מעימך. ההתרוצצות בין המחוייבות הטוטאלית לנורמאטיביות, לבין נאמנות טוטאלית לכנות הפנימית, ולאומץ לא רק לשאול מה ההלכה, אלא 'מה רצון ה' ממני', היא המכוננת את דמותו של היהודי. זה 'עץ החיים' במטפורה של הזוה"ק.
היציאה מן הגלות ברחמים בעקבות גילויו של ספר הזוהר, משמעו שינוי שבשפת הזוה"ק הציורית הוא מעבר מעץ הדעת, המודעוּת העצמית, הרפלכסיה, למצב תודעתי של יניקה מעץ החיים, של דביקות, ביטול הפער בין פנים לחוץ, מוארות אכסטטית. שני הרבדים הללו של התודעה, ניתן לתארם כיחס שבין המוּדע והעל מודע, או כיחס שבין העירות לבין החלום. הגאולה שאליה רומז הזוה"ק, משמעה התעצמות הרבדים המיסטיים, התרחשות שתפרה ואף תעצים בפנים חדשות את הדו שיח בין המצוות לבין ההארות, בין אגפים שונים ומתרוצצים בדמות היהודי ובדמותה של התורה.
קו ישר ניתן למתוח בין המהפכה של תורת רשב"י בזוהר הקדוש, לבין השלכותיה לריאליה של חייו, כפי שעולה בשני סיפורים בתלמוד הבבלי. שם הוא מתואר כאש ששורפת את סביבתו. בצאתו עם בנו מהמערה אחרי י"ג שנים שהסתתר מפני הרומאים שבהם מרד, 'ראה אנשים שחורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנותנים עיניהם, מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם' (שבת לג, ב). עמדתו הפוליטית של רשב"י ביחס לרומאים, נגזרת ישירות מעמדתו הפרושית, שלפיה דביקות מיסטית באילנא דחיי, אפשרית רק על חורבותיו של העולם העמל, קשה היום, שחורש וזורע ובונה גשרים ומרחצאות ושווקים. עמדות ה'סתמא' של הסוגיות שם, נחרצות כנגד גישתו של רשב"י: 'חזרו למערתכם'...'הרבה עשו... כרשב"י ולא עלתה בידן' (ברכות לה, ב).

אירוסין של רפלכסיה

רוח אחרת, חסידית משהו, מופיעה במדרש, בסיפור מופלא על רשב"י הכואב את מכאובי האדם הסובל, ממקום שאינו פרוש במערה אלא להפך – נוהג בחמלה של מנהיג רחמן. כך בתרגום:
למדנו, נשא אדם אישה, ושהה עימה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל. אמר רב אידי, מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו אצל ר' שמעון בר יוחאי, ביקשו להיפרד זה מזו. אמר להם: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ומשתה, כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה בתי ראי, כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתו כיוון שפג יינו. אמר לה: ביתי, היכן אני נתון. אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: לי לבית אביך. אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו... (שיר השירים רבה, א')
הנישואין של הזוג במשך עשר שנות נישואיהם היו רק אירוסין. הם היו אירוסין הלכתיים, פורמאליים, שייכים לעץ הדעת והמוּדעוּת והרפלכסיה, נעדרי תשוקה וכיסופים ולכן גם לא פוריים. העקרות הביולוגית מקורה בסריסות המנטאלית שלהם. הם לא טעמו טעם של עונג נפשי וגופני. המפנה התחולל בעת הסעודה בשכרות, בזמן הדמדומים של התפכחות, במקום ובזמן של ערפול התודעה. אז נתפרצה האמירה 'אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך'.
יחסים בין בני אדם בכלל ובמיוחד בין בני זוג, בדרך כלל מסתרסים על רקע עודף מוּדעוּת עצמית. היחסים הופכים להיות כפופים לכללי הטוב והרע הטמא והטהור - וזו אכן תורת סיני, מעץ הדעת המבדיל בין טמא לטהור, וחלילה לפגוע בסדר הבסיסי של חיי האישות - ובכך נאטמים לסיפור הממשי, לאנושיות הפשוטה, לחירות ולעונג.

רשב"י החסידי

ספר הזוהר הקדוש בכלל ודמותו של רשב"י בפרט, מהדהדים בעוצמה רבה אצל כל מבקשי ה'. רוב ספרי פנימיות התורה וכתבי האדמו"רים שרבים מאיתנו דבוקים בהם ושותים בצמא את תורתם, יונקים מספר הזוהר. אלא שדרכי ההתמודדות של בעלי הסוד עם הפער בין פנים לחוץ, בין ה'מערה' והנטייה להתבודדות ופרישה, שחבויה אצל כל אדם רגיש, לבין הכמיהה להיות חלק של חברת האדם על מכאוביהם ושמחותיהם, עליותיהם ומורדותיהם, הן ראי לרוח כל תקופה. כל דור מדבר בשפה שונה, וחובתם של לומדי תורה לחיות לא רק את התורה אלא בעיקר את מובנותה, ולחדש את פניה בשפה שפונה אל הלב והדעת של התקופה.
מקובל לומר שהמקובלים דיברו על אלוקים והחסידות מדברת על האדם. העיסוק באלוקות משקף רוח תקופה של קרע עמוק בין הטריטוריה האלוקית, שסגורה ומכונסת בעצמה, לבין העולם והאדם. המאמץ של האדם הוא לפרוש מאנושיותו ולהיתדמות לאלוקים נבדל ומכונס בעצמו ופרוש מחברת האדם.
לעומת זאת, אצל אבות החסידות, חילחל עקרון ה'האצלה' עמוק לדמותם ולתורתם. מגמתם, שמשקפת שינוי ברוח האנושית האוניברסאלית, שוב איננה העמקת הפער בין בורא לנבראים, אלא יצירת דו-שיח, מידה של סינרגיה בין הבורא לנבראים. עקרון ההאצלה הוא שיש באלוקות פנים שונים. מחד הוא נבדל מכל נבדל ואין כל יחס וזיקה בינו לבין העולם, אך מן הצד אחר אלוקים מתגלה בספירות שונות ובפרצופים שונים (בעיקר בקבלת האריז"ל), וגם באדם-בנפש יש ספירות ופנים שונים של גילוי שכינה, ויש אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא.
כיוון חשיבה זה, מעורר התנגדות חריפה בקרב ה'מתנגדים' לאורך הדורות האחרונים, שטוענים, ובצדק, שעמעום הפער בין אלוקים לבין העולם, ידרדר את התורה ואת הרוח האנושית בכלל לוולגאריזציה של אלוקים ושל האדם גם יחד.
האדמו"רים ובהם אדמו"ר הזקן מחב"ד, בעקבותיו הראי"ה קוק, ובעקבותיהם הרב שג"ר, ראו בהיפתחות המחשבה והרוח לכיוונים אלה סימן של גאולה בפועל ממש. כל אחד בדורו תרגם את עקרון ההאצלה בשפת תקופתו, ופתח בפני בני זמנו אופקים וכיוונים שפרצו דרכים חדשות בעבודת ה', ואף שינו את שפת התורה לזמנם. אכן גאולה קימעא קימעא.
האדמו"ר הזקן רמז באחת מתורותיו, שהוא ממשיכו של רשב"י. הוא מבחין בין שני מיני צדיקים – אלה שחיים מייחודים עליונים ובהם רשב"י והאריז"ל, לבין אלה שעבודתם היא במצוות מעשיות וממשיכים את הרוח למעשה דווקא. הוא נזקק למדרש בעניין סעודת הצדיקים בעתיד לבוא:
כיצד הם נשחטים?
בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו.
וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן: 'הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין?'
אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון [=סעודה גדולה] עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא (ויקרא רבה, י"ג).

מה פשר התורה החדשה, שלפיה מתערער הסדר הנוקשה והברור שמבדיל בין הטמא לבין הטהור? המתח בין ההלכה של ההווה לבין הגילוי בעתיד לבוא, צף ועולה בחריפות במדרש עצמו 'וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא'? מה המובן של התשובה? נוצר מתח בין הקב"ה לבין התורה! מתח שניתן להשוותו עם ההבחנה בזוה"ק שהבאנו לעיל שבין תורה של טוב ורע לבין הזוהר של המשכילים שיזהירו שיונקים מעץ החיים.
האדמו"ר הזקן אינו חת לומר בגלוי מה עניינם של הצדיקים העליונים, שבכל דור יש שזו הנהגתם. כך כתב: 
ולהבין עניין קניגי זו דלוויתן עם שור הבר: העניין כי יש שני מיני צדיקים; האחד – אותן שהן בסתר שעבודתם ברוחניות, פירוש בכוונת הלב ליחד ייחודים עליונים ובחינת עליות, וכגון רשב"י כשהיה במערה י"ג שנה שבודאי לא היה יכול לקיים במעשה כמה מצוות מעשיות שהרי לא היו ניזונים רק מחרובא ועינא דמיא... א"כ לא קיים מצוות אכילת מצה בפסח וקידוש על היין ואתרוג וסוכה... וכן האריז"ל היה גם בבחינה זו... והשנייה – הם אותם צדיקים שהם בגלוי, שעבודתם בגשמיות בקיום המצוות מעשיות... (ליקוטי תורה, תחילת פרשת שמיני)

האדמו"ר הזקן חושף בוודאי את ההתרוצצות שלו בעצם דמותו. שני מיני הצדיקים הם בו עצמו – מחד איש שור הבר, שייך ליבשה, לעולם המוצק של היבשה והסדר, שכתב את 'שולחן ערוך הרב' ויסד עולם מלא של הלכה ומנהג, ולא עוד אלא מלמד בספר התניא שהמצוות דווקא בצורה המעשית שלהם הם גילוי המלך ומקיים המצווה הוא כמחבק את המלך. מאידך, דמות איש הסוד שמכוסה מעין כל כדגים שמכוסים במים, ויונק חיותו מעזות דקדושה. את דיבוריו של האדמו"ר שאינו מהסס לומר במפורש שרשב"י במערה לא קיים מצוות אכילת מצה בפסח וקידוש על היין ואתרוג וסוכה, ולא עוד אלא כרך את האריז"ל באותה דרגה ואף רמז כנראה גם לעצמו 'וישנם בכל דור ודור שהם צדיקים בסתר וכו', יש להבין בקונטקסט של אדמו"ר קדוש וטהור הדבוק במסורת ובברית, ושקיום התורה ההלכתי והנורמטיבי כפי המסור בכל דור ודור, הוא תשתית דמותו וצורתו ושעליו ימסור את נפשו. דווקא נאמנותו הבלתי מתפשרת למצוות מעשיות כגילוי לבושי המלך, מעצימה את הרבדים המיסטיים בתורתו, והוא מגלה לנו ומטעים אותנו סתרים מההארות העליונות שנגלו לו.

תחילת התקופה הנשית

מה המובן הממשי של תורת הצדיקים העליונים? מה היחס בין שני מיני הצדיקים? במקום אחר מלמד האדמו"ר הזקן שיש תורת סיני שהיא בחינת אירוסין לעומת תורת משיח שהיא תורת נישואין. במעמד סיני התגלתה רק חיצוניות התורה, בבחינת אירוסין, ורק לעתיד לבוא תתגלה הבחינה הפנימית, העונג של התורה המזוהה עם הנישואין: 
ולהבין הטעם מפני מה אמר על לעתיד דווקא 'משמח חתן עם הכלה' – העניין כי יש אירוסין ונישואין. כי בזמן הזה הוא בחינת אירוסין [...] כי במתן תורה, אף שהיה גילוי פנים בפנים, היינו רק בבחינת חיצוניות בלבד, באיסור והיתר; אבל פנימיות התורה... לא נתגלה אז עדיין... והרי זה דומה לבחינת אירוסין, שגם שם אינו נמשך עדיין בבחינת פנימית רק הארה חיצונית... אבל לעתיד שיהיה בחינת גילוי פנימיות התורה... אז יהיה בבחינת נישואין...ולכך החתן הוא אומר 'הרי את מקודשת לי' והכלה שותקת, אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא 'קול כלה' (תורה אור ויגש מד, ד)

דבריו של האדמו"ר הזקן על תורה של נישואין ועל התעוררות הנשיות, הקול הנשי, נתעצמו אצל האדמו"ר האחרון לבית חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, שלימד שהפמיניזם הוא מסימני הגאולה, התנערות שכינה מעפרה. ובלשון חריפה יותר אמר'לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמיתית, והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין האיש לאישה' (הדרך לחיים של משמעות: חכמת הרבי מלובביץ', ת"א תשנ"ו עמ').

האדמו"ר הזקן פרץ דרך חדשה לדבר לא רק על האדם אלא אל האדם ואנושיותו, לבשר תורה ושפה חדשה, תורה של עונג וממשות קיומית, של זיווג וייחוד בין גבריות לנשיות באדם, ולאותת לפרוייקט השחרור של התודעה הנשית. היציאה מהגלות ברחמים שוב איננה בעצם התגלות ספר הזוהר, והתגלות מחודשת של אלוקים, אלא גילוי הפנים של האדם.

לא געגועים רומנטיים

כאמור, אדמו"רי החסידות אימצו את עקרון ההאצלה, ובכך העתיקו את תשומת הלב מעיסוק באלוקים לתיקון האדם, שינוי שמעורר המונים לחפש מזור למכאובי האדם המודרני, בכתביהם של הרביים החסידיים.
הרב שג"ר, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, הלך לצעד הבא. עיקר מפעלו היה למצוא דרך להפנמת תהליך ה'הפרטה' הפוסט מודרני, בעולם שאיבד את קסמו ואין בו אמת אחת טוטאלית, והכול תלוי הקשר, וכל אמירה היא 'הבנייה-קונסטרוקט'. כיצד ניתן להלהיב לתורה ולעבודת ה' צעירים וצעירות רבים היום, שאין בעולמם 'סיפורי על' וכיסופים ל'מעֵבר', וכל הווייתם היא ב'גובה עיניים'.
'יותר מדי מדברים על אלוקים ופחות מדי על האדם' – טען הרב שג"ר. והוא דיבר כל ימיו על האדם. העיסוק שלו בניכור האנושי נמצא כבר בדיבוריו בצעירותו. אז דרש בפני תלמידיו על לימוד תורה כמצע לכיסופים ל'מעֵבר': 
אדם מיואש; הוא לא יודע מה לעשות; הכול אצלו בספק, הוא לא חש בשום דבר הרגשה פנימית. מה יכול להאיר לו בתוך אותו ייאוש? האמת – אמת לאמיתה, אמת שנובעת מתמימות. כאשר הוא שואל את עצמו: מה באמת הקב"ה רוצה ממני? מה באמת אומרת לי הפנימיות שלי? בשביל מה באמת באתי לעולם? מה באמת אני רוצה לעשות כאן... בשביל ללמוד תורה, צריך עזות, 'עזות דקדושה'... לימוד שמבטא את עומק החיים שלו; את געגועיו, את כיסופיו למשהו שמעל השמש... שייתן לחיים איזו שליחות, איזו משמעות, איזה ניגון של עומק, של תכלית (פניך אבקש, עמ' 63-70)

אבל בערוב ימיו, הפנים שדיבור כדוגמת זה האחרון שוב אינו נוגע בליבם של צעירים וצעירות שחיים ב'הפרטה' תרבותית, והוא מצא התחלה של דרך. ליתר דיוק הוא עצמו היה פריצת הדרך, ואף זכה לתמיכה מהרב יהודה עמיטל שהשווה אותו, בכנס שנערך לרפואתו שלושה שבועות קודם שנסתלק, לר' מאיר שחביריו לא ירדו לסוף דעתו, ובתורתו היה כתבו 'כתנות אור באל"ף'. "אצלי ואצל חברַי, פוסטמודרניות זה עור בעי"ן, זה מחיצה, אצל הרב שג"ר זה היה אור באל"ף", אמר הרב עמיטל.
הפוסט-מודרניזם, שהפך בצדק לשם קוד לכל מה שרע ומושחת במערב: אינדיבידואליות, מות האידיאולוגיה והתפרקות המשפחה והמדינה, זכה בידי הרב שג"ר להעלאה ולגילוי שדווקא בו טמונה ברכה בעבור העולם הדתי, ואף מצא בפירוק הפוסט "בסיס לאופציות מיסטיות מלהיבות": 
בעבור מחנכים דתיים רבים מבלי להתעלם מתופעות קשות אלו ואחרות, אני דווקא סבור שבפוסט-מודרניזם טמונה ברכה מרובה בעבור העולם הדתי. אני רואה בתחיית המיסטיקה בציבור הדתי חלק מהמרד הפוסט-מודרני בתבונה. אני מוצא בַּפירוק הפוסט-מודרני בסיס לאופציות מיסטיות מלהיבות! (בתורתו יהגה עמ' 181).

בעיני, עיקר וגולת הכותרת של מפעלו היה ללא צל ספק, 'העלאת' הפירוק הפוסטמודרני והפנמתו לתורה. אבל בניגוד לפוסטמודרניסטים שטוענים שאין אמת אחת וממילא אין אלוהים, הוא טען הפוך: 
ההיגיון של המעבר מפוסטמודרניזם למיסטיקה, הינו פשוט. ניע מחשבתי קטן מוליך מתפיסה פלוראליסטית של משחקי לשון שבה אין אמת... מתפיסה רלטיביסטית שפופה, לתפיסת דביקות מיסטית האומרת שהכול אמת והכול באלוקים וש'לית אתר פנוי מיניה'... הדקונסטרוקציה הפוסט-מודרמית שוברת את הכלים... אך הפרשנות הקבלית הינה כי שבירה זו של הכלים מביאה לזיכוכם (כלים שבורים, עמ' 25).

בהקשר הזה משתנה גם חוויית המיסתורין. היא אינה געגועים רוויים ברומנטיקה נאיבית לעולם קסום שאיננו 'כאן' אלא 'שם'. דווקא ההרפיה מאחיזה בדמיונות הללו, עשויה לפתוח, לדעתו, עין טובה ואף נלהבת מרגעי קטנות, מזוטות היומיום.

השער לתמימות השניה

ר' נחמן מברסלב, פתח את מעשה בשבעת הקבצנים בתיאור הבא:
מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד... וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד:
דברים אלה נאמרו על רקע ירידת קרנם הצפוייה של המסורת בכלל והאדמו"רים בפרט ועם עלייתה של ההשכלה שתיצור 'מדינה חכמה ומלך טיפש'. ר' נחמן היה מודע היטב לסיום תפקידה של המסורת בגרסתה המיושנת ופתיחת התודעה הכללית ובעיקר היהודית-אמונית ל'תמימות שנייה', פאזה שתתחולל על חורבות הישן. המבחן שלו הוא השמחה של המלך, של האדמור"ים ותלמידי החכמים שיהיו בשמחה נוכח השינויים העזים שנראים כמאיימים, אבל הם פתחים של גאולה.

בהוויה שלנו היום, יש להמיר את השמחה באמון עמוק, או לפחות בהצבת ספק אולי בכל זאת התהליכים העזים שמנסרים בעולמם של רבים בתוכנו, שעמוסים בקליפות ובפירוק הרסני, ישילו מעלינו תובנות שפג תוקפם, ויהיו השער ליציאה מן הגלות ברחמים.