למות עם הנשק ביד

הסיפור פורסם לראשונה בעלון הנוער עולם קטן

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות. העיניים שמתרוצצות בחוריהן ומחפשות מפלט לנוח עליו כמו עכבר מבוהל שנתקע בפינה כשהחתול סוגר לעברו.
הוא פשוט חיכה שזה ייגמר.
דווקא עליו הטילו את המשימה המרה לבשר להם את הבשורה האיומה מכל. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה.
אבל הפעם זה היה שונה.
_________________________

רק לפני שנים ספורות עלו מארצות הברית. באו לכאן כדי לנסות ולבנות מחדש את הבית שהיה להם, ועלה בעשן המשרפות של אושויץ. כלום לא נשאר להם. שניהם נותרו יתומים וגלמודים. את כל משפחתם איבדו בשואה. הורים, אחים, בני דודים. הכול. ביתם וכל זיכרונות ילדותם נקברו מתחת החורבות. לפחות מצאו זה את זו, נישאו והקימו את ביתם החדש באמריקה השלווה.
ואולי כְּמְעֵין מתנת ניחומים קטנה על כל הסבל הנורא שעבר עליהם, זכו בגילם המבוגר...לְבֶּן.
יפה, חכם, מוכשר. כל הדברים הטובים היו בו. אישיות!
כל ציר חייהם הסתובב סביבו.
מעט אחרי יום הולדתו השבע עשרה קיבלה המשפחה החלטה אמיצה לעלות ביחד לארץ לקראת גיוסו המתקרב של הבן לצבא הגנה לישראל. הוא לא היה מוכן לוותר על זה, והם הבינו אותו. למרות הקושי. בן יחיד, אהוב של אמא. ובכל זאת, כל מה שחינכו אותו בבית רצה לבוא לידי ביטוי.

כשחזר בפעם הראשונה הביתה עם המדים זו הייתה ממש חגיגה. אמא חיבקה אותו בצהלה במשך דקות ארוכות, מלטפת בידיה את מדי הזית שעל זרועותיו החסונות ומסרבת להניח לו. אפילו האב שאת מעיין הדמעות שלו כבר כילה מזמן, לא הצליח להשתלט על דמעה סוררת שגלשה מעינו הבורקת לעבר שפתיו הקמוצות שחיוך גאה היה תלוי בקצותיהן.
_________________________
שלושת הקצינים עמדו בכניסה לבית והוא בראשם. במהלך שירותו הקרבי פרץ דלתות ברזל חזקות בהרבה, אבל דווקא דלת העץ הפשוטה נראתה לו הפעם כמחסום בלתי עביר. היד שלו, כמו משותקת, מסרבת לנקוש. דקות ארוכות של המתנה חלפו כשאגלי הזיעה שוטפים את גבו והוא מעביר במוחו שוב ושוב את המשפט הנורא שהוא עומד לומר להם, כשפתאום נפתחה הדלת, כאילו מעצמה.
הוא עמד שם. האב. נושא אליו מבט תוהה, ועיניו חולפות מראשו ועד רגליו, סוקרות את המדים הירוקים המגוהצים.

לא היה צריך לומר עוד מילה. הוא כבר הבין הכול.

הוא נשם נשימה עמוקה, וסימן להם עם היד לבוא אחריו.
הם נכנסו שלושתם אל הסלון. בית פשוט, צנוע, מסודר בצורה עדינה ויפה.
על הכוננית בסלון עמדה לה בתוך מסגרת מוזהבת התמונה של הבן במדים. בידו הימנית לופת את הנשק כאילו היה זה אוצרו הגדול ביותר, ובעיניו הבורקות מתנוצצת השמש, שמחה איתו על שזכה להגשים את חלום ילדותו - להיות חייל בצבא הגנה לישראל! עם הנשק הזה הוא הספיק עוד לחסל את שני המחבלים שזחלו מתחת לגדר המערכת עם המטענים שעל גבם, אלא שמהרימון שהשליך השלישי לא הצליח להתחמק, ולהבת הפיצוץ התמזגה באחת עם האש שבערה בעיניו הנוצצות משמחה.

'חששתי שיקרה הגרוע מכל', לחש האב מפיו את המילים בכבדות איטית, כאילו כל אחת שוקלת עשרות ק"ג. 'כששלחנו את חיים שלנו לצבא, ידענו שיכול להיות שהוא לא יחזור אלינו...'.

הם ישבו שלושתם מולו, שותקים ומשפילים את ראשם, חוששים להביט בעיניים שלא יראו עוד הבן האהוב.
'מה לכל הרוחות אפשר להגיד לאבא במצב כזה? האם יש מילים שמסוגלות להביא נחמה לאסון נורא כל כך? ברגע אחד אבד להם כל עולמם. הבן היחיד. מקור התקווה. אוצר השמחה. העתיד. הם לא יראו אותו שוב...'.

אלא שאז האב הרים את עיניו אל התמונה שעל הכוננית ושתי המילים שיצאו מפיו הכו אותם בהלם: "אני שמח".

הם החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות. כבר מכירים את התופעה. אפשר להבין. לא כולם מסוגלים לעמוד בבשורה הקשה. יש כאלו שהצער פשוט מעביר אותם על דעתם.
השלישי בחבורה, שלח את ידו אל תיק הרופאים שאיתו, מגשש בפנים לעבר התרופה המתאימה ומתכנן את הצעד הבא ביחס לאב השכול שנראה כמאבד את שיקול דעתו.

"אתם יודעים, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם המוות", המשיך לפתע בדבריו, גורם להם לזקוף את אוזניהם לקלוט את מילותיו המדודות. "את אבא ואמא איבדתי כבר ברכבת לאושויץ. ארבעה מאחיי הקטנים מתו ברעב ובמחלות במחנות העבודה. גם שאר בני המשפחה לא שרדו. כולם מתו בגז או ביריות במהלך המלחמה. כשאנחנו ניצלנו,שרהל'ה ואני, כשברחנו לאמריקה ובסוף עלינו לארץ, קיווינו שכל זה נגמר. שמעכשיו כבר נוכל לחיות בשקט ובביטחון בלי שירצחו וירדפו אותנו". שלושת הקצינים הסתכלו זה בזה מנסים להבין לאן הוא חותר בדבריו. הוא נשען לאחור ולפתע עיניו נעצמו וכמתוך חלום התפשט על פניו חיוך גאה. מילותיו הבאות הִכּוּ אותם בתדהמה:
"אבל על דבר אחד אני שמח. חיימי שלנו לא מת כמו אבא שלי, שהוא קרוי על שמו, או כמו כל האחים והדודים שלנו. הם כולם הלכו כצאן לטבח. בחוסר אונים. מבלי יכולת לנקוף אצבע עבור הצלתם. הם היו נתונים לחסדיהם של המרצחים העלובים ששחטו אותם ללא כל תגובה מצידם... אבל הבן שלי זכה למשהו מיוחד שאף אחד מהם לא זכה. חיים שלי מת כמו יהודי גאה. הוא מת במלחמה עם האויב בתור לוחם עם נשק ביד...".