מה באמת מעניין את הבוחר?

1. בניגוד להבלים אשר התקשורת ויריבים פוליטיים מנסים להכניס לראשנו, ליברמן אינו צובר כח עקב היותו קיצוני, כוחני, בוטה וכנ"ל, אלא אך ורק כי הינו נוגע בעצבים היותר רגישים בחברה הישראלית ומתווה דרך לפתרון לבעיות היותר כואבות במדינה; בעוד שכל יריביו בורחים מבעיות אמת, הנוגעות לענייני פנים (קרי – בוכים אך לא עושים).
איני מתכוון ליו"ש ולא ל"הסדר" עם הערבים, אלא לבעיות פנים המפחידות את רוב הציבור, אשר יום יום חולם להתמודד עמן, שכן ה"שלטון" אינו מאפשר לו וגם מאיים על כל מי שמנסה.
וכוונתי לשני נושאים: ערביי ישראל ומערכת החוק (היוע"מ, בתי-המשפט והמשטרה).
אני כותב מאמרי זה, למרות שהודעתי כי איני מצביע בעד "ישראל ביתנו" (אלא עבור "האיחוד הלאומי"), כדי שהפוליטיקאים ביתר המפלגות הציוניות יפנימו מדוע ליברמן נוגס כמעט בכל מפלגה.
אני מפנה חיציי נגד "הבית-היהודי", "הליכוד" ו"קדימה; ראשי מפלגות אלו מתייחסים לשני הנושאים הללו כאילו ואוחזים בתפוח אדמה לוהט, וממהרים לזורקו (למרות שבחדרי חדרים, הם מדברים אחרת לגמרי); ואילו במפלגת העבודה יש כפל לשון, בוועדת הבחירות המרכזית הצביעו לפסילת בל"ד ורע"מ, ואח"כ השתתקו.
כרגיל, הציבור אינו טיפש; נכון – הוא פוחד להגיב כנגד זרועות השלטון, ומגלה את רחשי ליבו רק בקרב ידידיו ומכריו, אך בקלפי (בהיותו לבד) הוא בוחר את המפלגה המבטאת כמיהתו וחלומו; לכן בסקרים – כוחו של ליברמן מתגבר, וחידוש חקירתו במשטרה שבועיים לפני הבחירות, רק חידד את אחד מדגליו וגרם ליותר אנשים לתמוך בו.

2. לדאבון לב, כמעט כל הפוליטיקאים בכנסת הנוכחית, חדלו להקשיב לליבם, אלא רק לראשם הקודח של פרסומאים "ומומחים" בעיצוב דעת קהל; לכן הם בורחים מהמציאות ומעניינים קיומיים לנושאים שכאילו הם ברומו של עולם, אך – אינם כאלו (היחסים עם ארה"ב, שנאת העולם כלפינו, האו"ם וכד').
רוב רובו של הציבור (ולא רק בישראל) דורש מראשיו בראש ובראשונה, כי יפתרו בעיות חיי יום-יום, ואח"כ יתפנו לעסוק בבעיות העולם.
כדי להמחיש דבריי, אשווה את רחשי הציבור למשהו מוחשי מחיי הפרט: מגורים בבית משותף. כל מי שגר במבנה שכזה, יודע כי הדברים היותר חשובים כאן, הנם: החזקה תקינה של הבניין, ניקיון הרכוש המשותף, שקט בשעות סבירות וניהול כספי הוגן של כספי ועד הבית.
לכן, כאשר מתברר לדייר כי הבעלים של דירת הגג משלם דמי ועד, כמו הדירה הקטנה – הוא מתקומם; וכאשר לבניין נכנסת משפחה שחיה כמו בג'ונגל (רעש, מכות, קללות, אלימות כלפי השכנים); אזי דיירי הבניין מתמודדים עמה בכמה דרכים: ניסיון להידבר, פנייה למשטרה ואח"כ לבית-משפט, וכאשר "אין דיין", אזי למי שיש כסף מוכר דירתו ועוקר למקום אחר!
דהיינו, לנוכח הצרות הללו, אין לדיירי הבית, עניין לדעת ולהתמודד כנגד קבלן המבקש לבנות בית חדש ויותר גבוה – לידם, ואינם מתעניינים אם העירייה מתעתדת להגדיל את הצפיפות "בשכונה"

3. מן הנמשל למשל; כאשר פסקי-דין ניתנים לאחר התדיינות של שנים; כאשר בג"צ מנהל את המדינה; כאשר ערביי ישראל – שרק לפני 60 שנה הרימו דגל לבן, לאחר שלא יכלו לעם היהודי בא"י – מעיזים לנופף בדגלי אש"ף, חיזבללה והחמאס, וראשיהם קוראים בגלוי, להמשיך "בהתנגדות" לשלטון הישראלי, והיותר "מתונים" דורשים לכונן מדינת כל אזרחיה; ומאידך, "ראש מערכת החוק" (היוע"מ לממשלה וביהמ"ש העליון) נותנים מחסה להתנהלות זו – אזי מה הפלא שרוב הציבור משתגע ומחפש דרך להביע מחאתו! (אין לי ספק כי באף מדינה מתוקנת במערב, מיעוט לא היה מעז להביע 10% ממה שערביי ישראל עושים, ומי שהיה מנסה, היה מוצא דרכו לכלא ואח"כ שלילת אזרחותו).
רוב הציבור חש כי ערביי ישראל הפכו למוקש לעם היהודי, ואם לא ינוטרל בזמן, דינו להתפוצץ ולגרום לתוצאה בלתי הפיכה!! העם חדל להביע אמון במערכת החוק, שבה ענייני ביטחון וקיום נקבעים ע"י שופטים, ואילו ענייני חוק וסדר בסיסיים מופרים מידי יום, מבלי שניתן לכך מענה! (קרי: גניבות בבתים הפכו לשיגרה, והמשטרה חדלה לטפל בכך; שוטרים לא נראים ברחוב והאלימות – חוגגת; הבנקים עושקים את הפרט – ואף גורם לא מענישם; השלטון מתעמר באזרח, ולאחרון אין למי לפנות אלא רק לזעוק).
לכן, הציבור אינו מקשיב ל"איומים" של השמאל, בדבר הרעת היחסים עם המערב, האו"ם וכד'; הוא אינו מעוניין לשמוע על "הזכויות האזרחיות" של הציבור הערבי, כאשר זה רוקד משמחה, כאשר יורים עלינו; ומאידך הוא דורש כי הקיום הבסיסי – יובטח, ואת זה אביגדור ליברמן מבין יותר מכולם, ולכן מבחירות לבחירות – כוחו עולה ועולה!

4. ומעניין לעניין באותו עניין; כל המפלגות הגדולות (הליכוד, קדימה, ועבודה) קוראות שלא להצביע בעד מפלגות קטנות ו/או קיקיוניות, שכן בכך קולות ירדו לטמיון, מאידם – אצל הגדולות יש סדר, משמעת ויכולת הכרעה!
אני אומר – שאלו הבלים, קשקושי מילים ואין קשר בינם לבין האמת.
תחילה ראוי שאחזור ואציין (שוב ושוב), כי אני מתנגד לשיטת השלטון הנוכחית, כיוון שמעולם לא נבחרה ע"י נציגי העם (פיזור האסיפה המכוננת ב-49); ובפועל – אינה דמוקרטית, אינה הוגנת, והכי חמור – אין פיקוח אמת על התנהלות המפלגות.
אולם, בינתיים "זה מה יש", לכן אתייחס לקיים.
האם במפלגות הגדולות יש סדר ומשמעת?: לא ולא! ראו מה קרה בליכוד, בתקופת אריאל שרון – הלה הציע להתנתק מעזה, למרות שהדבר היה מנוגד למצע הליכוד; אח"כ הודיע כי יקבל הכרעת מתפקדי הליכוד – אך התעלם ממנה ובבוז; לבסוף "זכה" בקולות ח"כ ממפלגתו, תוך איומים פוליטיים ואחרים, והעז לקרוא למי שהתנגד לו "מורדים"! (זו ממש בדיחה; ח"כ שנותרו נאמנים למצע הליכוד, הם "מורדים"). במפלגת העבודה: כל השנים מריבות ענק בין סיעות וגושים שונים; פרס-רבין, ברק נגד כל סיעתו בקדנציה כר"מ, פואד-מצנע והרשימה ארוכה.
יכולת הכרעה? – הצחקתם אותי! לעיתים נדירות הייתה תמימות דעים בין כל הח"כים ברשימה מסוימת (בעת מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור); כמו בכל ארגון (חברתי כלכלי וכד') יש מחלוקות אידיאולוגיות, סיעות וניגוחים אישיים; ואלו מתבטאים באופן חקיקת חוקים ובקבלת החלטות מדיניות – בטחוניות!
כך היה במשך עשרים שנה בין רבין לפרס (ולפני רצח רבין, הלה הודה כי טעה לגבי הסכם אוסלו והחליט לסגת ממנו); כך היה במשך שנים בין מנחם בגין ליצחק שמיר ועם אריאל שרון.
והיום – האם יש תמימות דעים בין נתניהו לבין מחצית מועמדי הליכוד לכנסת ה-18? – אין! "בעבודה" לפחות 1/3 מהח"כ נוטים שמאלה, רחוק מהמקום שבו ברק נמצא!
משמע – אין משמעות לגודל המפלגה, וכל ח"כ מצביע לפי רצונו (אידיאולוגיה, כסאולוגיה, כספולוגיה וכד').
אולם בדבר אחד קיים הבדל ענק בין המפלגות הקטנות לגדולות; הקטנות הינן יותר אידיאולוגיות ועקרוניות; יותר נחרצות בעמדתן ואינן נוטות להתפשר במהירות ובאופן שנעשה אצל הגדולות.
לכן, מי שהנו חסיד של דמוקרטיה ואמת, עדיף שיצביע בעד מפלגה הממקדת את מאווייו וכוונותיו!
ממילא – קואליציה אמיתית עושים בין אנשים ולא בין גופים; לכן אין זה משנה אם ח"כ יהא חבר במסגרת א' או ב'.
מה עוד, וכיצד יחול שינוי אמיתי וגדול, אם כל הזמן נתבקש להצביע בעד מפלגות גדולות קיימות?; כדי שיחול שינוי יש לחוללו, וזה יתרחש רק אם רעיון נכון יקבל רוח גבית גדולה שתשא אותו למחוז חפצו.