הסיפור של כל יהודי

ילדות בלב ליבן של חצרות חסידיות בפולין. גלות ארוכה לסיביר במשלוחי רכבות בצפיפות ובדוחק ומסע של אלפי קילומטרים לסיביר, שבסופו נותרו רעבים ומחוסרי כול אך מצוידים באמונה אדירה. גניבת תפוחי אדמה לצרכי מחייה יומיומית. פליטים בקזחסטאן. גיוס לצבא הרוסי. פטירת שני ילדים מרעב וממחלות. עלייה על אנייה בדרכה לישראל שלא על פי התוכנית הראשונית להגר ליבשת אמריקה ומגורים זמניים במחנה עולים בחדרה ומשם לעיר הקודש בני ברק.

לא רחוק משם, בנופיה המרתקים של הונגריה הציורית. משלוחים בטרנספורטים בצפיפות למחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו ובריחה מהתופת

ומלהבות תאי הגאזים. עלייה ארצה ומגורים זמניים בפחונים במרכז קליטה ולאחר מכן התיישבות במושב נחלים והקמת ומשק חקלאי.

התיאורים שלפניכם משקפים רצף של נקודות ציון ואירועים מרכזיים בחייהם של הסבים והסבתות שלי משני הצדדים שהלכו לעולמם והותירו מאחוריהם סיפורים ועולמות מופלאים, אך גם הרבה שאלות ותהיות באשר לעולמם הקסום שרק פרטים נקודתיים אודותיו נחשפו. עולם מסתורי ומרתק, שאילמלא היה רצון ויכולת יש להניח שהיה מתגלה במלוא גדולתו ונפלאותיו.

למעשה המפגש של בני נוער עם נושא המורכב של השואה יכול להתבצע במספר אופנים: בביקור ב"יד ושם", במסע לפולין, בהרצאה בבית ספר או במסגרת פעולה בתנועה. אבל הצצה אמיתית ומוחשית לעולמם של ניצולי שואה יכולה להיעשות רק על ידי פגישה אינטימית עם ניצול שואה פנים מול פנים. חלקנו עשו זאת יותר מפעם אחת, עם סבתא או עם קשיש בבית אבות בו אנו מתנדבים מתוך סקרנות או תחושת מחוייבות. אך רובנו מטבע הדברים עסוק בטרדות היומיום והזמן שנותר כדי להתוודע לעולמם אוזל כתוצאה מדלדול הולך וגובר של אולוסיית נוצלי השואה.

לכולנו יש סבא וסבתא. אולם לחלקנו הקשר עימם קיים רק בתמונות, בעדויות בכתב, בסיפורים מעורפלים שהתגלגלו מפה לאוזן. חלקם נולדו באירופה האיומה וחלקם במרוקו, אבל לכולם עבר זהה שכולל תקופות ואירועים קשים ומשמעותיים כגון עליות, פוגרומים, שואה וכו'. אין ספק כי חייהם של אלה שבעברם מופיעה השואה כנקודת ציון מרכזית מתחלק לשניים- אחרי ולפני השואה. מכאן שעולם שלם היה לפני פרוץ השואה. אבל עד כמה אנחנו יודעים עליו?

קשה להתבטא ולומר שהשנים הקרובות הן מכריעות בייחס לאפשרות להתוודע לסיפורים מתוך חייהם המרתקים בגרמניה, בפולין או בעיראק, שדרכם כמובן ניתן להיחשף למידע על המשפחה הקרובה והרחוקה, על אורח חייהם ומנהגיהם, סוגי תחביבים וכיוצא בזה. אסור לנו להתבייש אפילו לחדור לחייהם האישיים כמו מחשבות, תקוות, שאיפות וחלומות ותוך כדי לתעד את הדברים על הכתב. בטווח הרחוק זה ייחשב נכס חשוב.

סבי מצד אבי, הרב שמואל שמעלקא, היה סופר סת"ם שלכל מקום אליו הגיע במסעו נשא עימו את הקולמוסים והגלופות, ולימים שימש סופר סת"ם בבית הדין בתל אביב. האם שאלתי את עצמי למה בהיכרות הקצרה שהייתה לי איתו לא שאלתי אותו את השאלה- סבא, איך נמשכת לכתיבה?. אולי, מי יודע, הייתי מגלה מתשובתו שאת כישרון הכתיבה (סליחה על חוסר צניעותי) ינקתי ממנו. יש לשאול גם למה לא הבעתי סקרנות והתעניינות באשר לשני ילדיו, הלוא הם דודיי, על חייהם, מה שמם ומהן הסיבות למותם. והשאלה אולי הכי מתבקשת- איך סבתי ברחה מאושוויץ?. שאלות שלדור הבאים אחריהם נותרו ללא מענה.

אם ניטיב לחשוב לרגע כמה חכמה וניסיון חיים אנו יכולים לספוג מסיפוריהם היינו משליכים מיד את כל העיסוקים הטיפשיים בצד ו"תופסים" ריצה מהירה כדי להתכסות בצילם ולהנות מקרבתם ולשמוע את הסיפורים. מדובר בפעולות פשוטות כמו להקשיב, לשוחח עימם, לשבת לידם ולספוג את הסיפורים שנאמרים בנעימות ובחום. הרווח מכל זה הוא עצום והיא מצווה חשובה מאין כמותה.
איננו מודעים בכלל לזמן שהולך ואוזל וצריך לנצל כל דקה לדלות מהם מידע על חייהם, עוד מתקופת השואה או הילדות הקשה בארצות המזרח, העלייה ארצה, דרך הקמת המדינה, הפעילות במסגרת האצ"ל ועד לתקופה של ימינו.

עד לפני כמה שנים יכולתי לחוות בעצמי מקצת מעולמם הקסום של סבי וסבתא אך הם כבר הלכו לעולמם, ואני נשאבתי לתוך המציאות השגרתית עם תחושה גדולה של החמצה. אני ממליץ שכולנו נאמץ את ספור חייהם של סבתא וסבא, ושל כל קשיש אחר, כי עוד נתחרט על כך שהפגנו חוסר התעניינות ולא היינו מספיק מודעים לסיפור חייהם.

השנים הבאים הן קריטיות ומהוות הזדמנות נדירה להכיר עולמות אחרים ישנים, נסתרים ומרתקים. היכרות עם עולמות אלו יכולה להוביל להשפעות מעניינות ומפתיעות. פשוט נכניס את הסיפור שלהם לתוכנו, ואפשר שבאמצעותם נגלה משהו על עצמנו שניתן לקשרם לסיפורים. לא חייבים להרחיק עד פולין או מרוקו במסגרת מסע שורשים אם אפשר לעבור מסע בביתם של סבא וסבתא. פנים מול פנים, בבית אבות או אצל השכנים ממול.

העיקר שנשכיל לקחת מהסיפור וללמוד ממנו דברים לחיינו ולהתחזק, והעיקר שנחקוק ונשמור אותו בזכרוננו- כי זו היא חובתנו.


הכותב הוא תלמיד שיעור ב' בישיבת "המאירי", ירושלים.