עוני שמור לבעליו לטובתו

המשק הלאומי בכלל, והבית האישי בפרט, נתונים בסבך מורכב של בעיות כלכליות בדרגות שונות. בשורות הבאות נציע דרך להתמודדות תורנית-אמונית עם המצב המאתגר הזה והנה נשליך כעת מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם.

"התם למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקי בהאומנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה.
ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל-כך, על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה יכול האומנות בשלמות.
רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב

במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.
והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול! והייתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל. אחר-כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה! וכן היה מצווה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם. והוא היה מתענג מאוד מזה, ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילת הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה...
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד, ואצל העולם היה ללעג."
מעשה מחכם ותם, רבי נחמן מברסלב

כפירה בקדושה
יש מאמר מחודד של רבי פנחס מקוריץ, תלמיד חבר של הבעש"ט, שעוסק בענייני אמונה בכלל, אבל אפשר ללמוד ממנו שתי דרכים של התייחסות לכל נושא. אומר רבי פנחס: מתורתו של הבעש"ט הקדוש למדנו שכל דבר שאנחנו מוצאים בטומאה, יש כנגדו גם בקדושה.

בדרך כלל דורשים את הפסוק "זה לעומת זה עשה האלוקים" בכיוון השני, שכל דבר שנמצא בקדושה יש כנגדו גם בטומאה, אבל הבעש"ט דרש גם להפך: אם אנחנו מוצאים כוחות גדולים בעולם החומר, ואפילו במקום של טומאה, אותם כוחות מוכרחים להתגלות גם במקומות של קדושה.

על-פי זה, שואל רבי פנחס שאלה מעניינת: אני יודע היכן מצאנו גאווה, כעס ותאווה בקדושה, אבל היכן מצאנו כפירה בקדושה? לכאורה זה לא שייך, הכפירה היא הפך הקדושה!

אלא מתרץ רבי פנחס שבאמת יש כפירה גם בקדושה. היכן? בתפילה ובצדקה. בא עני, דופק על הדלת ומבקש נדבה. אם אתה מאמין באמת בה', אין לך צל של ספק שהעוני הוא לטובתו העליונה והנצחית של העני, ואדרבה – הטובה הזו גדולה לאין ערוך מאשר טובתו של עשיר.
הרי העושר הוא טוב רק בעולם-הזה, ואילו העוני גומל טובה פנימית עם הנשמה וממילא שייך למציאות של העולם-הבא. ובכן, אז אתה משוכנע לחלוטין שאכן טוב לעני להיות עני, ובכל זאת אתה מתמלא רוח 'כפירה', מתגבר על היצר הטוב, מוציא את הארנק ונותן לו כסף. כך מצינו כפירה בקדושה.
 
עוד דוגמה. אתה רואה יהודי חולה, או יותר 'טוב' – אתה בעצמך חולה. אתה מאמין בלב שלם ש"שכינה למעלה מראשותיו של חולה", ושכל המחלה הזו היא רק לטובתך: "כאשר יְיַסֵר איש את בנו ה' אלוקיך מְיַסְרֶךָּ". ובכל זאת אתה מתגבר על האמונה שלך, 'כופר' בה' ומתפלל שתבריא.

בעצם, כל מה שהאדם פועל ועושה בעולם זה 'כפירה'. 'כפירה' בכך שהקב"ה הוא זה שפועל ועושה הכל.נצטווינו כביכול 'לכפור'! 'לכפור' בזה שהקב"ה "מלוא כל הארץ כבודו", ולנו לא נשאר מקום לפעול בו. עם כל תוקף האמונה שבאמת אין עוד מלבדו, והכל כאשר לכל מתנהל על פיו בלא שום שיור, אנחנו בכל זאת מאמינים שיש לנו בחירה חופשית ושהקב"ה רוצה שהעני הזה דווקא כן יתפרנס – אבל הוא עשה אותי שותף.
"יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".

הוא נבחר להיות עני, כדי שאני אוכל להיות שותף בפרנסתו. אם כן, הכפירה שבנתינת הצדקה היא היא עומק האמונה.
כשאנחנו פוגשים מצב כלכלי לא פשוט, מצב של עוני וחוסר, אנחנו צריכים לפעול בשני מישורים: מישור אחד הוא מישור ה'כפירה', 'לכפור' בכך שהקב"ה רוצה את המצב הזה. למרות שה' הביא אותו, זה רק כדי שאנחנו נתקן אותו. מהצד הזה, אם יש כיום מצב כלכלי שדורש יותר עזרה, גמילות חסדים ואיכפתיות, זה רק אומר שהמבחן יותר קשה.

שצריך לעזור לאחר כשגם לי קיצצו במשכורת, כשגם אני נלחם על פת לחם. אבל היא הנותנת, זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו היום. שנגלה יותר כוחות של גמילות חסדים, יותר כוחות של איכפתיות. כל המישור הזה נקרא 'כפירה' – אמנם בקדושה, אך עדיין 'כפירה'... אבל אני לא רוצה לעסוק כעת בחלק הזה, אלא דווקא בחלק השני – האמונה הפשוטה.
 
כשאני נמצא במצב של עוני או של חולי, אני צריך להאמין שזה באמת לטובה. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ובוודאי כשהמצב יותר קשה הרחמים של הקב"ה הם עוד יותר גדולים. דוד המלך אומר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הִנֶךָּ". זה נכון גם במדרגות הרוחניות, אבל גם במדרגות הגשמיות. כשאני עולה למעלה אתה איתי, וגם כשאני יורד לשאול תחתית אני מוצא אותך לצדי. ומבחינה מסוימת דווקא אז זה מתגבר, דווקא חולה – שכינה שורה למראשותיו, ודווקא עני זוכה לקירבה הגדולה ביותר לה' יתברך: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" – אין תפילה גדולה מתפילת העני.

אני רוצה לדבר על הצד שצריך להיות 'פשוט' יותר, על האמונה שבקדושה, על המעלות הנפלאות שמזדמנות לפתחנו כשאנו נתונים בקושי כלכלי – בכלל ובפרט. נדמה שאין מי שהבעיה הזו אינה נוגעת לכיסו.