גיל שווה זהב

חשבון נפש קטן לרגל חודש הקשיש

בכותרת החדשות מופיעות לעתים קרובות ידיעות איומות ומחרידות שמספרות לציבור הישראלי, שחי לכאורה בעולם מודרני ו"נאור", על מקרים של אלימות כלפי קשישים. לא רק שהן מעוררות דחייה וזעזוע אצל הציבור כולו, אלא אף גורמות לא אחת לצמרמורת. בשנות חייו של האדם הוא צובר ניסיון, חוויות, זכרונות וחכמת חיים, אך גופו נחלש ולצערנו יש מטורפים שפועלים בניגוד לכל הגיון סביר והתנהגות מוסרית בסיסית ומנצלים חולשה זו לפגוע בהם וברכושם.

אדם שהיה כל השנים עצמאי ואחראי על עצמו, הופך פתאום לזקן שנזקק לסיוע, ולפעמים רק בשביל למלא את הצרכים הבסיסיים והקיומיים שלו. אנשים שעבדו רוב חייהם והקימו משפחות מושלכים לעת זקנתם להסגר לא מוצדק בתוך בתים סגורים, בלי סימן כלשהוא לחיים התוססים שבחוץ, תוך שהם נאלצים להתמודד עם בעיותיהם בכוחות עצמם.

הסוגיה הכואבת והעצובה הזאת של זלזול מתמשך כלפי קשישים ואובדן ערכים אנושיים בסיסיים מזכירה לי את הסיפור על בחור שהיה נוהג לעזור בקניית מצרכים לזקנים בבית אבות. כשבא לבקר את אותו זקן שלפני זמן מה הביא לו יין גילה שבקבוק היין שקנה נותר סגור. הוא לא היסס מלשאול את הזקן האם התארח אצל מישהו או שמא קידש בחדר האוכל, אך הזקן לא השיב. גם לשבת שאחריה קנה בקבוק יין בעבור הזקן ושוב נותר הבקבוק סגור. לאחר מספר שבועות של חיפוש אחר פיתרון התעלומה הבין פתאום הצעיר שבעצם אין ביכולתו של הזקן לפתוח את פקק הבקבוק וכך מידי שבת הפקקים נשארים סגור, והזקן פשוט התבייש לומר זאת, ומאז דאג הבחור לפתוח את פקקי הבקבוקים שקנה בעבור הזקן. הבושה לבקש עזרה, והאי נעימויות שחווים אלו שנאצלים לבקש סיוע בדברים מסוימים, בעידן המודרני של ימינו, כשיש יותר מודעות לערך חיי אדם, אסור שיקרו.

אבל מה באמת אנו יודעים על הזקנים שמסביבנו, שספונים בתוך ביתם, ושגרת חייהם עלולה בין רגע להיפסק? האם אנחנו שמים לב אליהם בכלל? ותגידו את האמת, מתי בפעם האחרונה ביקרתם את סבא וסבתא ושאלתם אותם אם הם צריכים עזרה?
מה שמפליא הוא שאנחנו חושבים לתומנו, או ליתר דיוק- רובינו, שחייהם מתנהלים כשורה, על מי מנוחות, בלי שום בעיות מיוחדות. האם אנחנו שואלים את עצמנו האם הם לא מתביישים לבקש עזרה והם באמת זקוקים לה?

זה לא משנה אם הם גרים רחוק או קרוב, בבית אבות, או ברחוב ממול, ואפילו לא ממש משנה אם הם מתפקדים כראוי ובהכרה מלאה, חלקית, או שמא גורלם המר אילץ אותם להיות מנותקים למיטה- אני יכול להבטיח לכם שהם מחכים לכם, לנו, שנבוא ונשאל לשלומם. מצער להיווכח שסבא וסבתא, או סתם זקן שגר בשכנות, מעדיפים לשרוד בעצמם ולהתגבר על הצרכים הפיזיים לבד, גם אם אינם מסוגלים לכך נפשית או פיזית, העיקר ל"העביר את הזמן" עד שיחלוף פרק הזמן שנקצב להם בעולם.
רק אנחנו יודעים את האמת, כמה זמן וכוח יש לנו בשביל לעזור להם. כמה אנוכי ומרושע מצידנו להמציא כל פעם תירוצים וכל מיני "סיפורי סבתא" למה אין לנו זמן בשביל סבא וסבתא או לזוג זקנים שגר בדירה ממול. יש לנו זמן למחשב ולאינטרנט, לטיולים עם החברה ולצפייה "באח הגדול" בלי להפסיד שום פרק, אבל להם- למבוגרים שמסביבנו- אין לנו פשוט זמן וכוח. לא שאנחנו לא רוצים, אבל קשה לנו לעשות את זה.

אם ניטיב לחשוב לרגע כמה אנחנו יכולים לינוק וללמוד מחכמת החיים ומהניסיון שלהם, או אפילו רק להקדיש זמן מסוים ולהקשיב לסיפורים ולחוויות שעברו בחייהם, היינו משליכים מיד את כל העיסוקים הטיפשיים בצד ו"תופסים" ריצה מהירה כדי להתכסות בצילם ולהינות מקרבתם אפילו לרגע אחד. מדובר בפעולות פשוטות כמו להקשיב, לשוחח עימם, לשבת לידם ולספוג את הנעימות, החום, והידע שנצבר אצל הזקנים. הרווח מכל זה הוא עצום והיא מצווה חשובה מאין כמותה.
איננו מודעים בכלל לזמן שהולך ואוזל וצריך לנצל כל דקה לדלות מהם מידע על חייהם, עוד מתקופת השואה או הילדות הקשה בארצות המזרח, העלייה ארצה, דרך הקמת המדינה, הפעילות במסגרת האצ"ל ועד לתקופה של ימינו.

לפעמים נראה לנו, ולאו דווקא מתוך מודעות, שהעולם שייך רק לצעירים, וזו בוודאי תפיסה מעוותת ונוראית לחלוטין. אנו חייבים להבין זאת אחרת יבוא יום שהזקנה תיחשב מטרד לציבור ומעמסה מיותרת, ומשם הדרך לפירוק החברה הוא קצרה מאוד אולי הזקנה הזאת שסוחבת סלים ומשתרכת בכבידות ובאיטיות במעבר החצייה ומעכבת בשיא "חוצפתה" את התנועה היא בכלל ניצולת אושוויץ, ממקימי המדינה ופעילת לח"י לשעבר. חשבתם על זה?
האם אנו יודעים עם מי אנו זוכים להתפלל, או לגור בשכנות? האם שמענו אי פעם את הסיפור של אותו זקן שיושב לצידנו בספסל בבי"כ?, ובכלל את הסיפור של סבא וסבתא שלנו?

קיומנו כאן, בארץ הזאת שמשגשגת ופורחת, הוא בזכותם, ואנחנו חייבים לעזור ולתת להם את מלוא תשומת הלב והכבוד הראויים. רבותיי, זקנה איננה מחלה או סימפטום למשהו, אלא תהליך טבעי וחשוב שעובר כל אדם, מין תהליך של צמיחה והתפתחות אישית וצריך להיות רגישים וסובלנים אליהם. עד לפני כמה שנים יכולתי לחוות בעצמי מקצת מעולמם הקסום של סבי וסבתא אך הם כבר הלכו לעולמם, ואני נשאבתי לתוך המציאות השגרתית עם תחושה גדולה של החמצה. אני ממליץ שכולנו נאמץ את הקשישים אל חיכנו, כי עוד נתחרט על כך שהפגנו אדישות ולא היינו מספיק מודעים לקיומם בתוכנו.

מקווה שהדברים הללו יעשו בתוכנו איזו צביטה בלב, כי באמת מן הראוי שכך יקרה, במיוחד שאנו נמצאים בעיצומו של "חודש הקשיש" שחל בימים אלו. כולי תקווה שאולי מאותה צביטה יישתנה גם יחסנו אל הקשישים, כי כולנו נהיה ביום מן הימים חלק משכבת הגיל הזאת.