פרשת ניצבים - "השם, חטאתי!"

במוקד של פרשת ניצבים ניצבת מצות התשובה. מצוה שמראשוני הפשטנים ועד אחרוני המקובלים עסקו בעניינה ובחידושה הרעיוני. אני מבקש לגעת דווקא ברובד ההלכתי-פרקטי של המצוה: כיצד מקיימים את מצות התשובה?

הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה מגדיר: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא. כיצד מתודין? אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה" (א, א). לפי הרמב"ם, השב רואה את עצמו עומד לפני ה' ומדבר אתו בגוף שני, כנוכח. פותח בפניה "אנא השם" וממשיך להדגיש שהחטא הוא כלפי ה' - "לפניך". נדמה לי שאנו, הדור שנולד לחידושו של הרב קוק - שהאלוקים אליו אנו שבים איננו חיצוני לנו אלא מתגלה בקרבנו, איננו מורגלים לשוחח עם ה' בגוף שני, וליישם כך את מצוות התשובה. הרב לא התכוון שחידושו ידחה את מה שבנה עם ישראל באלפי שנות עבודת ה', ויבטל הדרכות של ראשונים ואחרונים. הוא התכוון להדגיש שההתגלות האלוקית לא מסתכמת בנוכחות חזיתית-חיצונית בלבד, אלא היא אינסופית, מעבר לכל השגה אנושית, וממילא גם מתנוצצת בתוך האדם עצמו.

לעניות דעתי יש כאן הפסד כפול. ראשית, בקיום ההלכתי של מצות התשובה, שכאמור, בנוי מוידוי בגוף שני לפני הקב"ה. וסגולת הוידוי נודעת בזוהר הקדוש עד למאוד, שכל המקטרגים פורשים ממי שמתודה, ואין דינו נמסר כי אם למלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו (זוהר פינחס רלא). אמנם, גדול הימנו ההפסד הרוחני הכללי שנגרם לאדם בכל עבודת ה' שלו, שכן, הרגש הבסיסי בעבודת ה' בנוי מהתייחסות אל ה' כמי שנוכח האדם. כך כותב הרמח"ל במסילת ישרים, בהסבירו את צעד הראשון בדרך ליראת ה' ואהבתו: "צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו" (פרק יט).

אין ספק שעיקר תפקידנו הוא להתרכז בנדבך שדורנו צריך להוסיף ביחס להקב"ה, כפי שמבאר אותו הרב בהרבה מקומות, בהפשטת מושגי האלקות וכדומה. אך התרכזות זו לא צריכה לבוא על חשבון הקומות שבנה עם ישראל במשך כל הדורות, ועליהן להישאר מוטמעים ברבדים הבסיסיים של נפשותינו. עלינו לחזור לנוסח התשובה המקובל הפותח ב'אנא ה'', לאומרו לאחר כל חטא ולא רק בימי התשובה, ובכלל להתרגל לשיחה בגוף שני עם ה' כהדרכת המסילת ישרים הנ"ל. (על פי דברים של הרב אביב)

שבת שלום!