הערך המוסף בהכרת הטוב והתודה

פרשת השבוע פרשת "כי תבוא" המונה קכ"ב פסוקים [וסימנך: "בצל אל נחסה..."] כוללת 6 מצוות: 3 מצוות עשה, והן: מצוות הביכורים [הבאת הביכורים + מקרא ביכורים], מצוות וידוי מעשר והמצווה להידמות בדרכי ה' הטובים והישרים ו-3 מצוות לא תעשה המתייחסות למעשר שני והן: שלא לאכול מעשר שני באנינות, שלא לאכול מעשר שני בטומאה ושלא להוציא דמי מעשר שני על שאר דברים שאינם קשורים באכילה ושתייה.

מאמרנו יידון וייסוב בהיבט מסויים ויחיד הקשור למצוות הביכורים. היבט חינוכי, ערכי ומהותי ביותר ובמיוחד בימים טרופים אלה, ימים של איבוד הסבלנות והסובלנות כלפי הזולת, חוסר פירגון משווע בין אם זה במערכות גדולות, קרי: מוסדות ציבור ובין אם זה במערכת היחסים הבין אישית, אצל היחיד: במשפחה, בקהילה ועוד.
טרמינולוגית, מצוות הביכורים מתייחסת למערכת המצוות הקשורות ליבול המופק מעבודות החקלאות, עבודת השדה. וב"קצירת העומר" נתאר מצווה חשובה וחיונית זו. כאשר בית מקדשנו עמד על תילו בירושלים, עיר הנצח וההוד ובירתו של העם היהודי ו"לנצח נצחים", עם ישראל היה עולה לרגל "שלוש פעמים בשנה" (סוכות, פסח ושבועות המכונה גם בשם: "חג הביכורים"). בחג השבועות החקלאי היהודי היה מביא מראשית ביכורי אדמתו, מראשית ביכורי יבולו ופריו בטקס מיוחד ומוסרם לכוהנים, נציגיו של האל עלי אדמות. את הביכורים היה מביא רק מפירות "שבעת המינים אשר בהם נשתבחה ארץ ישראל". הביכורים היו מובאים בתוך טנא (=סל) מעוטר ויפה, ברוב עם ובחגיגיות רבה, תוך כדי שירה וריקודים לאורך מסלולי ההליכה לירושלים. בעלי המלאכות והאומניות בירושלים היו מפסיקים את מלאכתם/עבודתם והיו יוצאים לקבל את פני שיירות העולים לרגל. לאחר מכן, היה החקלאי קורא את "מקרא הביכורים". קריאה שהיא בעיקרה ובצורה תמציתית, סקירה היסטורית המתחילה בתקופת האבות ומסתיימת בכניסה לארץ כנען, תוך כדי הזכרת מגורי העם היהודי ושיעבודו הקשה במצריים ו- 40 שנות נדודים במדבר סיני, כדכתיב: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ...וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה...וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ... ולָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה'...וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי...וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה'... וַיּוֹציִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי...וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ..." [דברים כ"ו, פסוקים א' – י"א].

מספר טעמים ניתנו, הן בפסוקי המקרא והן בפרשני המקרא, לעצם קיום מצוות עשה חשובה ומיוחדת זו, מצוות הביכורים. אין זה המקום והזמן להלאות באינפורמציה מפורטת [ועיין מאמרי "עוצמתה המוסרית של הכרת התודה" לפרשת "וארא". מאמר העוסק ב"הכרת התודה" שנלמדת מתנהגותם ההירואית של משה ואהרון, ודו"ק]. אולם, אין ספק, שעיקר הטעם והסיבה למצוות הביכורים הינם: הודאה לבורא עולם אשר השפיע רוב טוב.
וגם אמנה, עפ"י "ספר החינוך" (מצווה תר"ו) הרעיון העומד מאחורי קיום מצוות הביכורים, הוא שהאדם לא יהא כפוי טובה להקב"ה שבירך אותו ואת אדמתו ביבול ובפירות, אלא, אדרבא, על האדם להכיר תודה לבוראו, כמאמרו המחכים והמעצים: "בהיטיב אליו ה' יתברך... וזכה להביאם לבית אלוהינו... ראוי שייראה, כי הכל הגיע אליו מאת אדון בעולם, ויספר חסדיו...". הנמקה זו מבוססת על דברי המדרש ("ספרי") ואשר רש"י על אתר מצטט ומביא על מילות הפסוק: "ואמרת אליו" – "שאינך כפוי טובה".
בקיום מצווה חשובה זו האדם מבטא "הלכה למעשה" את מידת הכרת הטוב, הכרת התודה, או במילים אחרות: אי כפיות טובה. וליתר דיוק, שירוש המידה הרעה של כפיות הטובה. מידה שלילית שהיא "רעה חולה" ביותר, הקיימת לדאבוננו הרב, בעולמנו/ב"כפרנו הגלובלי הגדול". עולם שאמור להיות מתורבת, מודרני, מתחשב ו...מפרגן. אין כל ספק, שדפוס ההתנהגות של הכרת הטוב והתודה, ואשר מומלץ בחום לנהוג ולפעול על פיו, משמש בסיס ונדבך חשוב וחיוני להמשך שיתוף פעולה, עבודת צוות, פירגון נדרש, כמו גם, להישגים רבים בחברה הכללית ובחברה היהודית – בפרט, בבחינת "ילכו מחיל לחיל".

שבת שלום!!!