עמוק בביצה- על הסדרה סרוגים

המאמר פורסם לראשונה בעלון השבת "עולם קטן"

 נדמה שאלפיים שנה חיכינו רק לרגע הזה. הִנֵה, קיבלנו בָּמָה! ועוד איזו במה – סידרה

שלמה בערוץ הכבלים YES. ולכן, לפני הכול, אי אפשר שלא להגיד מילה טובה על התוכנית הזו. פריצה ראשונה של יוצר ויוצרת מהמגזר אל הטלוויזיה הכללית וסידרה נצפית ומדוברת מאוד שהצליחה להציף את בעיית הרווקות המאוחרת על הניסיונות והקשיים הכרוכים בה, את מצוקתם המיוחדת של הגרושים, ובכלל - את המתח התמידי שחי בו אדם דתי המוקף בסביבה חילונית. אין מה לומר, יותר משהיו מצליחים לעשות הרבה מאמרים מלומדים של כל מיני רבנים, יותר משהיו גורמות כתבות סוחטות דמעות בעיתוני המגזר, עשתה 'סרוגים', ובגדול.
אלא שלמרות כל זאת הדרך שבה זה נעשה מעוררת כמה סימני שאלה נוקבים.
לכאורה אין שום פסול ברצון לחשוף את חייהם המעניינים של כמה מאות רווקים ורווקות משוכני ה'ביצה' בסלונו של עם ישראל. בתור מי שבאו בעצמם מן המקום הזה, אין לי ספק שמפיקי הסדרה מכירים את שוכניה היטב. אלא שדווקא בגלל זה, עוד לפני שאלת מיליון הדולר עד כמה הסדרה באמת משקפת את חייו של כלל הציבור הדתי-לאומי (קראתם לה 'סרוגים', לא?), ולא של כמה מאות צעירים ירושלמיים, אין לי ספק שאפילו אותם היא לא משקפת באמת. גם מבלי להכיר מקרוב את האנשים האלו, צר לי לקבוע שסרוגים 'הרגה' אותם לגמרי. מאנשים אמיתיים עם עולם מלא של רגשות, מחשבות ותחומי עניין מגוונים, הם הפכו לאנשים צרים, שטחיים וחד ממדיים. אין להם בעולמם לא משפחה ולא לימודים, לא בילויים ולא קריאת ספרים, לא לימוד תורה, לא פוליטיקה ולא רוחניות. כלום! רק דבר אחד מעסיק את מוחם הקודח וממלא את יומם מצאת החמה ועד צאת הנשמה. דייטים.
אלא שהבעיה לא נגמרת כאן. היא רק מתחילה. בדרך אגב, 'סרוגים' מעבירה המון מסרים סמויים. האם זה מקרי שכל הגברים בסדרה הם אימפוטנטים רגשיים, "לא בנויים לקשר ארוך", חסרי טקט, אגואיסטים או סתם נודניקים טרחניים?
האמת לא כולם. יש אחד ויחיד שלא. אַבְרִי. הבחור החילוני (...) הוא - גבר אמיתי. בוגר, סבלני, רומנטי, עדין, מתחשב, פתוח לשינוי. אז אם לא הבנת את זה מותק, נגיד ברור יותר. את מחפשת אהבה סוחפת עם גבר אמיתי? עזבי אותך מהדתיים המתוסבכים. את כבר מבינה לבד איפה כדאי לחפש. (מעניין שב'סרוגים', באופן לא מפתיע, מה שהרס גם את האהבה הגדולה בינו לבחורה הדתייה היא, כמובן, הדת ו'מגבלותיה'...)
נמשיך הלאה. באופן שיטתי לאורך הסדרה גם האחרונים שהיו נאמנים להלכה ו"שמרו נגיעה" עם המין השני, ואפילו הצהירו על כך בחגיגיות ("אני לא נוגעת בבנים". יפעת) תוך מקסימום שני פרקים – נפלו שדוּדִים. אין אחד שניצל מיד הגורל! ואתה רואה את זה וכבר מתחיל שאול את עצמך במבוכה – איך ייתכן שאני דווקא החזקתי מעמד והצלחתי לשמור על עצמי מכל זה עד החתונה? יכול להיות שאני המוזר? אולי משהו בי לא בסדר?
והלהיטות של יוצרי הסדרה להראות שכולם כאלו, כולם כמונו, מביאה אותם למעשים בלתי מתקבלים על הדעת. אפילו את ה"מרכזניק" שבחבורה, יוחאי, שְשׂוּרטַט ביד אומן בצורה הכי סטריאוטיפית שרק אפשר, אפילו אותו הם גוררים אל תוך הקלחת בצורה ברוטאלית ולא אמינה. בהופעתו הראשונה מפגין צדיקות חסודה כלפי בחורה שפגש, כשהוא מסרב לבקשתה ללמוד איתו טעמי המקרא, ובתוכנית הבאה הוא כבר פורץ גבולות באמצע הרחוב... ולא רק זה – אחרי חמש דקות, באינפנטיליות ילדותית, הוא מציע לה להתחתן איתו כדי 'לכפר' על מה שעשה. לא צריך להיות 'מרכזניק' בשביל להיעלב. הלו, חבר'ה, לא נסחפתם? גם בסדרה על דתיים מותר לשמור על רמה.
אז מה היה לנו? ישובי הביצה ללא יוצא מן הכלל אינם שומרים נגיעה. הדוס מ"מרכז" גם לא. ואפילו לא המתנחל הנשוי (+3). אז מי כן? אף אחד! מה, אתם מרימים גבה? וכי בחיים שלכם יצא לכם פעם לראות דתי שכן שומר על ההלכה?!
וכך באלגנטיות ובהדרגה מופלאה מפרק לפרק עולה כמות הסצנות שמי שרוצה ולו מעט לשמור על ניקיון עיניו ועל התוכן שנכנס דרכם, חייב למצוא במה להתעסק על שולחן הסלון במבוכה. מה קרה? העלילה נחלשה וצריך לפצות על כך בדרכים אחרות?
הלאה - ומה עם המשפחה? אתם יודעים, הורים, אחים, סבא וסבתא. ב'סרוגים', זה כמעט ולא קיים. לחבר'ה האלו אין משפחה בחיים שלהם, והפעמים היחידות שבהן היא מוזכרת זה בהקשר שלילי (ההורים הנודניקים שיורדים לחייך למה עוד לא התחתנת (יפעת), המשפחה התורנית שצילה השחור רודף אותך גם אחרי שעזבת (הודיה)).
האם לצד עשרות דיאלוגים רדודים ראיתם שם שיחת עומק אחת בין בחור ובחורה? פגשתם בשיקולים מהותיים איך בכלל בוחרים בן זוג? עיסוק בשאלה הגדולה מכל – למה בכלל להתחתן? האם בסדרה שלמה שמדברת על קשרים בין גברים לנשים ראיתם דוגמא אחת לזוגיות יפה ומוצלחת? תגידו לי בבקשה עם איזה מין רושם צופה אמור לצאת מסדרה כזו?
ובכל זאת, אי אפשר להגיד שאין מה ללמוד מ'סרוגים', גם אם זה על דרך השלילה. זוכרים את אותן הלכות מיושנות ופרימיטיביות – ייחוד, נגיעה, צניעות בין המינים? אם תיזכרו שניה בכל הבאלגנים שרצו שם תגלו ששני שלישים מהבעיות שהסדרה כל כך נהנית להתבוסס בהן, ייתכן ולא היו מתעוררות מלכתחילה אם אנשים לא היו חושבים את עצמם יותר חכמים מהתורה ומחז"ל ופשוט שומרים על ההלכה הפשוטה כמו שהיא כתובה בספרים. כמה תסבוכות רגשיות, אהבות שמראש אין להם סיכוי, כמה נגיעות סרק שבסופו של דבר הובילו ללבבות שבורים, לנחלים של דמעות וצלקות נפשיות, היו נחסכים אם אנשים היו פשוט שומרים על הכללים הפשוטים אבל הגאוניים שכבר אלפיים שנה עובדים מצויין בעיצוב נכון, בריא ומאושר של היחסים בין המינים.
נקודה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה – בתור סידרה המתיימרת לעסוק בחייהם של צעירים דתיים, דמות מרכזית אחת נעדרת לחלוטין. אפילו תפקיד משנה קטנצ'יק לא נתנו לו. אלוקים. דווקא הוא חסר לגמרי בתוך חייהם. דמותו חסרת משמעות, לא נוכחת, ולא מדוברת. ה'דת' דווקא נמצאת שם. נמצאת ועוד איך. מכירים? אותה מסגרת חוקים נוקשית, מגבילה וחונקת. כמובן, שאם לא לוקחים אותה קשה מדי, על איסורי דרבנן מוותרים אוטומטית ובאיסורי תורה לוקחים רק מה שנראה – אז באמת נוח יותר, אבל עדיין.
אז מה היה לנו עד עכשיו, או נכון יותר – מה לא היה לנו - בסדרה שמדברת על חייהם של צעירים דתיים - אין משפחה, אין זוגיות, אין אלוקים. אם זה לא נקרא פספוס תגידו לי אתם מה כן.
וזה מוביל לנקודה האחרונה – מה עובר בראשו של החילוני הממוצע שצופה בסדרה הזו? הוא לא פוגש הרבה דתיים בחיים שלו. חי לו בשלווה בשכונה חילונית נקייה מחובשי כיפות. במילואים הוא משרת עם כמה חבר'ה דתיים נחמדים, יש את ההוא, מהכנסת, נו, אורלב, ויש גם את המתנחל הצעקני והאלים שראה בחדשות של שמונה. אבל עכשיו יש לו סוף סוף ההזדמנות לראות את הדבר האמיתי. נפתח לו צוהר הצצה לחייהם של ה'סרוגים'. אלא שמה שהוא רואה פשוט עלוב ומעורר רחמים. 'לא חבל עליהם?' הוא חושב לעצמו בתוגה, 'בסך הכול הם לא נראים שונים ממני בהרבה, ורק הגיבנת של הדת רובצת על הגב ומשגעת אותם. מסכנים! שיהיו חילונים וזהו'.

אז מה אתם אומרים – אנחנו לא מבינים באומנות, ביצירה, בפתיחות מחשבתית... יכול להיות. אני מודה שאני לא מבין גדול. אבל הרשו לי בכל זאת להביע את הביטחון בכך שאף שלא מעט חובשי כיפות סרוגות טרם הצליחו להרים את הכפפה של יצירה יהודית ראויה, כזו שלה חיכינו אלפיים שנה, אני משוכנע שיש יצירה כזאת. יש יצירה יהודית אוטנטית שלא בועטת במסורת ובכפיפות לאל, אבל כן יודעת לבעוט באבק, במוח במחשבה ואף מולידה פירות חדשים שטרם היו בעולם לפניה.
אבל כנראה שנצטרך להמתין עוד קצת. בְּבִּיצַת חיינו נצטרך לבלוע עוד כמה צפרדעים לפני שנזכה לפגוש נסיך אמיתי.