ביום גוש קטיף- להתאבל

את כל המסרים, הלקחים, התוכניות – ויש הרבה כאלה – בהכל צריך להתעסק במשך כל השנה. חוץ מיום אחד – יום גוש קטיף. ביום גוש קטיף צריך לעשות שני דברים בלבד: להיזכר ולהתאבל.
יש לנו פחד אינסטינקטיבי מאבלות. קודם כי אבלות זה עצוב, ויש לנו מספיק צרות בשביל שנרצה עוד איזה אלמנט מדכא ללוח השנה. ושנית – אבלות מצטיירת לפעמים כתבוסה, וכמשתקת את רוח העשייה.
זאת הסיבה שאת חלק מההתגוננות שלנו וחלק גדול מחוסר-הביטחון שלנו אנחנו מפנים דווקא ביום הזיכרון בהתעסקות עם העתיד. אני מעדיף להיצמד להדרכה הפסיכולוגית שאותה הנחילו חז"ל – כשצריך תעבוד, תחשוב, תיבנה, תשקם, תתכנן ותבצע – אבל יש מקום חשוב מאוד לאבל, לבכי, למספד.
האבלות על האובדן, כשהיא מגיעה במקום הנכון ובמינון הנכון – מחזקת את שאר ימות השנה, נוסכת בך רוח, ומציבה מטרה.
זה עבד לא רע עד עכשיו – התשעה באב הבכייני על החורבן, פעם אחת בשנה במשך 2000 שנה, הוא זה שבנה את הארץ הפורחת שסביבנו.
אין מה לפחד מאבלות – הבכי מפרק תסכולים חבויים, מעמיד אותנו במקומנו הנכון, גורם לנו לגעת קצת במקומות שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להתעלם מהם. למחרת – צריך לקום לנגב את הדמעות ועם כל המטען הזה ללכת קדימה, כל אחד עם מה שמדליק אותו – להתנחל בלבבות או להתנחל בגבעות, ללמוד תורה, לטהר את מערכת המשפט, לבנות עיתונות ישראלית ראויה, להשתלב או לתת אלטרנטיבה, לבנות את כלי המקדש או לחלק פליירים ברחובות – הכל נהדר... אבל מחר.
צריך להיות יום קבוע בשנה שכולנו נזכרים בחורבן הנורא בגוש-קטיף ובצפון-השומרון. כל אחד צריך להזיל לפחות דמעה אחת אמיתית ורטובה על מה שקרה כאן במציאות הישראלית שלנו. כל אחד צריך לחוש געגוע עז לכל אותם חולות, שדות, בתים וקהילות פורחות. כל אחד צריך לכמוה לחבל ארץ שמחכה עדיין שנגאל אותו בחזרה לגוף, לארץ, שכפי הנראה לא תפסיק לדמם בלעדיו. לחבל ארץ שלנשמה הישראלית שלנו לא יהיה מנוח בלעדיו.