דרושה מנהיגות מעשית!

המונח 'מנהיגות אמונית' הוא מהמונחים המכובסים שמציבה בפנינו הלשון הפוליטית של החברה הישראלית. 'מנהיגות אמונית' היא למעשה מנהיגות ששורשיה דתיים. כלומר המדובר הוא במנהיגות האמורה להיות מושפעת מהסגנון הדתי-אורתודוקסי כפי שהתפתח בחוגי הציונות הדתית בישראל. ההנחה היא כי הציונות החילונית הגיעה לסוף דרכה. את מקומה יורשת תפיסה אחרת שמקורותיה טמונים בציונות הדתית. אך טרם אבחן את מהות המושג הזה, ואף הרשה לעצמי לכפור בו, ראוי קצת להביט בצורה מרוחקת משהו על המתרחש כאן סביב שאלת המנהיגות.

שאלת המנהיגות היא מהשאלות המרכזיות שמולן ניצב כל עם המתחיל את דרכו ובונה את עצמו. עיון במקורותינו מגלה כי מעולם לא הייתה לנו מנהיגות מושלמת. אולי רק כשהקב"ה בחר בעצמו את המנהיגים, וגם כאן מצאנו לא מעט הערות על אופני התנהלותם. שכן, מנהיגות היא מילה גדולה, שבסופו של דבר עוסקת באנשים המבקשים להוביל את החברה שבה הם חיים, אם בשם אינטרס אישי אם בשם אינטרס קולקטיבי.

תיאורטית בעיית המנהיגות הולכת עם הקיום האנושי יד ביד. היא תדיר תוקפת תופעות כריזמטיות, כדוגמת מהפכות פוליטיות. כך למשל בעיה זו הייתה במרכז האירועים ההיסטוריים המכונים 'מהפכה צרפתית', אירוע המשפיע עד עצם היום הזה על דרכו של העולם המערבי. מי שמכיר את ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית יודע כי זו תדיר נתקלה בבעיה של מנהיגות, בדומה לאחותה המוקדמת יותר 'המהפכה האמריקאית', שכן מהפכות תמיד מבקשות לחדש את ימיהן, תדיר הן מבקשות לבסס מחדש את הכריזמה. כלומר, בעיית המנהיגות ואין זה משנה תחת איזה כותרת נכנה אותה, בעיית המנהיגות היא בעיה הצרובה בחברות מהפכניות. החברה הישראלית, כלומר החברה שצמחה מתוך המהפכה המוצלחת ביותר במאה העשרים 'המהפכה הציונית', אינה שונה בכך. אולי בדבר אחד – זו מהפכה שנעשתה בידי מי שמכנים עצמם 'עם הנצח', אבל גם כאן בעיית המנהיגות טבועה במעשה הציוני, המהפכני מיסודו.

מתי מתעוררת הבעיה. היא מתעוררת כשנדמה לאחד מצדדי המעשה המהפכני כי הדברים אינם הולכים כשורה. הם נוטים ממסורת המהפכה. כן, כן, גם למהפכנים יש מסורת – 'מסורת המהפכה'. ואז נדרשת אידיאולוגיית קסם, כזו שתחזיר עטרה ליושנה, תחזיר את קסם המהפכה. במהפכה הצרפתית כינו זאת יעקובינים, במהפכה הרוסית כינו זאת בולשביזם. השווה הוא החתירה לפתרונות טוטליים. התוצאה של הדברים היא תדיר אסון. ההיסטוריה מלמדת שוב ושוב: אין פתרונות טוטליים, ואם יש כאלה הרי תמיד הם חלקיים ומותירים טעם לפגם במהלך ההסטורי.

ניקח את עצם היומרה הזו לדבר על משבר. האמנם המדובר הוא במשבר. ואולי אין כאן משבר כי אם דווקא הצלחה. הצלחת ההשתגרות של המעשה המהפכני עצמו, ובמקרה זה שגרת החיים הריבוניים במדינת היהודים. זה נראה לי די מדהים לכתוב את המשפט הזה, בעברית, בפתח תקוה, בשכונה בורגנית גדושה בחיים יהודיים, מרחק 67 שנים בלבד משואת היהודים באירופה ובצפון-אפריקה, מרחק 60 שנים בלבד מהכרזת המדינה. לא להאמין איך גם בלי מנהיגות "אמונית" הצלחנו - הצלחנו להקים מדינה. הצלחנו להקים צבא רציני. הצלחנו להקים תעשייה מפותחת. הצלחנו שרמת החיים כאן אינה נמדדת תחת קנה מידה של המזרח התיכון אלא של אירופה המערבית. הצלחנו להקים כאן מערכת רווחה לא רעה. הצלחנו להקים כאן מערכת חינוך המדברת בעברית, אולי קלוקלת לא פעם, אבל זו טיבעה של שפה חיה. הצלחנו להפוך את הציונות לשגרת חיים של ריבונות יהודית ודמוקרטית מודרנית.

יחד עם זאת לא מעט מהבעיות מולן אנו ניצבים מובנות במעשה הציוני, ולמעשה הולכות אתו יד ביד מראשית הדרך – היחס לערביי ארץ ישראל, הפער בין העיר לספר, בין המעמד הבינוני לחיל החלוץ האידיאולוגי, בין האקדמיה לאידאולוגיה. כל הבעיות האלה אינן חדשות. תדיר הן לא נוהלו בידי מנהיגות אמונית. הן נפתרו בידי מנהיגות מעשית, בצורה מורכבת, מושכלת, שידעה תמיד איך להשיג פתרון דרסטי והיכן להעדיף פתרון פרגמטי. מה שאולי המנהיגות הזו לא הביאה בחשבון הוא את האחריות של המונהגים. כאן אינני בטוח כי הצלחנו רבות.

ובכלל, מה זאת החלוקה הזו בין 'ציונות חילונית' ל'ציונות דתית' או 'אמונית'? מה זה אמוני? אני מכיר לא מעט אנשי קיבוצים ומי שמכונים כ'אליטות ישנות', שאינם אנשים אמוניים, אך יש בלבם אמונה גדולה בפרויקט הציוני. האם אלה מוכנסים תחת הקטגוריה של 'מנהיג אמוני'? מי קובע מיהו אמוני ומי לא? מהו תו התקן של מנהיג אמוני – מסורתי? חרדי? בוגר מרכז הרב? מאמין? מאמין במה? אולי הוא מאמין בשלום. אולי הוא מאמין בנצח ישראל. מאמין במה? המושגים האלה שאובים מתוך עולם של אידיאולוגיות שמכרו לנו משך שנים רבות מפות התמצאות דמיוניות. אינני בטוח שיש קו החותך בין ציונות אמונית לבין ציונות שאינה אמונית. ציונות היא ציונות היא ציונות. מטרתה היא אחת - קיום ריבוני של העם היהודי בארצו. יש ויכוח על גודל הארץ, על צורת השלטון, ועוד בעיות, אבל אלה לא חותכות בין אמוניים למי שאינם אמוניים.

קחו למשל מה שעמד למשל לנגד עיניהן של משפחות מזרחיות מסורתיות כשעלו לארץ. מבחינתם הציונות בין אם היא מונהגת על ידי חובשי כיפת השמים ובין אם היא מונהגת על ידי חובשי כיפה סרוגה או שחורה – אחת היא מטרתה: ריבונות יהודית בארץ ישראל. אינני בטוח כי מהמטרה הזו נסוגו 'החילונים'. מה שבטוח הוא כי נוכח החתירה למנהיגות אמונית מי שמצוי במצב של נסיגה אלה דווקא החוגים 'הדתיים', סליחה 'אמוניים' או להפך – כבר התבלבלתי.

אז עוד לפני שאנו רצים אל המנהיגות הדתית כמקור אפשרי לבחירה של מנהיגות פוליטית המתוארת כאמונית, ראוי לשאול האם היא ראויה בכלל למנהיגות? האם היא הוסיפה אהבת ישראל בשישים שנות קיומה של המדינה? האם היא לקחה אחריות ופתרה בעיות הלכתיות שהיו בתחום האוטונומיה שלה? האם היא הקימה מערך מוסדות יעיל? האם היא לקחה אחריות על מערכות בעייתיות שהיו בתחומה?כיצד היא עשתה זאת? בריש גלי? או במסדרונות חשוכים?

לצערי אפוא 'בעיית המנהיגות' שווה הן למחנה המתאר עצמו כ'אמוני' והן למחנה שמוגדר כמי שאינו אמוני. שני המחנות מצויים בבעיה קשה. אך אולי במקום לכתוב עליה יש לעשות אותה. שכן, אינני רוצה מנהיג שמאמין. אני רוצה מנהיג שיודע מה עומד לפניו. יודע מה יש לעשות לעתיד. אני רוצה איש של מעשים. לא עוד דמות רוחנית. לא עוד תיאולוג לעת מצוא. לכן אני רוצה מנהיג ציוני. וציונות היא מעשים. יש שיאמרו כי כאלה מסתובבים לא מעט במחנה המכונה 'אמוני'. יכול להיות, אבל בשביל מה התגים אלה?

הכותב הוא דוקטור לסוציולוגיה, ומרצה חברתי במספר קתדרות.