"איש כי ידור" - ביטחון או מאבק?

כהמשך לענייני הקורבנות שהוזכרו בסוף פרשת פינחס, פרשתנו עוסקת בקורבנות שאדם מתנדב להקדיש מעצמו - באמצעות נדר. ולמרות שכל נושא הנדרים רחוק מאיתנו היום, ננסה בכל אופן למצוא בו יחס לחיינו. ישנה מחלוקת מפורסמת בחז"ל ביחס העקרוני לנדרים: "רבי מאיר אומר: טוב מזה שאינו נודר כל עיקר, ורבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם" (נדרים ט ע"א). מה עדיף: לנדור ולקיים, או לא לנדור בכלל? ננסה לברר מהו שורש מחלוקתם?

נראה שמבחינה פסיכולוגית, כאשר אדם חש שאין לו נקודת ייצוב במציאות, זקוק הוא לקיר תמך שיגדיר לו בצורה ברורה את המותר והאסור לו. כוחו של הנדר הוא בהגדרה הברורה הניצבת אל מול עיני האדם בכל חומרתה. הנדר מקל על האדם להתמודד עם לבטיו. הוא מציב בפניו עובדות חדשות המגבילות עוד יותר את תחום הנפילה שלו. חז"ל מספרים לנו (רות רבה ו, ד) על שלושה ממעצבי האומה (יוסף, דוד ובועז) שבהיותם בהתמודדות קשה לעבור עבירה, השתמשו בדרך זו של קביעת נדר, ובכך הסירו מעליהם במעט את ההתמודדות הנוראית. נמצא שהיתרון הגדול שקיים בנדר הוא הביטחון. אמנם, ביתרון הגדול מצוי החסרון הגדול. הנדר שולל מהאדם את המשקע היסודי של המאבק. דרכו של האדם מונחית ומוגדרת, אך דרך זו שואבת את כוחה מהחפצא ולא מהגברא. האדם נמנע מלחטוא עקב פחד ויראה מפני חילול הנדר, ולא מכאב עמוק של השחתת הנפש. האדם בחר בדרך אשר לאחר שנכנס אליה היא בטוחה יחסית, ומשום כך הוא איננו נזקק עוד לכוחות נפשו. אין כאן עוד צורך בבחירה מחודשת של דברים, בהתלבטויות חדשות, ומשום כך אין גם נצחונות חדשים. הכל קבוע ומוגדר, והאדם כביכול מנותק מאותו תחום נרחב של החיים. יחד עם הצורך בנדר ובפתרונו לגבי הקיום המעשי, אנו חשים בחיסרון העצום שהוא מביא עמו: ביטול המאבק הנפשי התמידי. הנדר אמנם מחסן בפני כישלונות, אך גם מונע הצלחות חדשות. נראה שבשאלה זו נחלקים רבי מאיר ורבי יהודה. מה עדיף ממה - הביטחון מפני נסיגות, המלווה בחסימת האפשרות לכיבושים תמידיים, או האפשרות להתחזק ולהתעצם באופן מתמיד, המלווה בפחד עצום מפני ירידה וכישלון? יש כאן מחלוקת מהותית ועמוקה אל תוככי הנפש. (על פי דברים של הרב שרלו)

שני צדדים אלו קיימים בנפשו של כל אדם, והחכמה הגדולה היא לדעת מתי וכמה? פעמים שיש לנהוג בדרך של יציאה לקרב, לקראת התמודדות קשה, שיכולה אמנם לגבות מחיר כבד, אך מאידך, גם להצמיח ישועות גדולות. ופעמים שדווקא הבריחה מן ההתמודדות היא המעשה הנכון, עם כל הקושי הנפשי והחברתי שיש בדבר. שנזכה לסיעתא דשמיא בכל החלטותינו...