יאכלו ענווים וישבעו- על הכשרות בישראל

הכתבה פורסמה לראשונה בעלון "עולם קטן"

יתכן והמקום המתאים ביותר לפתיחת כתבה על כשרות במדינת ישראל הוא דווקא המסקנות, או התובנות, הסופיות. ואכן, אחרי כמה שעות של שיחות עם גורמי כשרות שונים, אחרי הטענות, הסיפורים המדהימים והקשים, המעקב אחרי יכולות זיוף ומצד שני אחרי אנשים טובים שמתאמצים מאוד לחזק את הכשרות- רכשנו כמה וכמה תובנות בסיסיות:
הנקודה הראשונה היא שכשרות בעולם המודרני זה דבר מסובך. מאוד. ישנם ככל הנראה מאות אלפי פרטי מזון שונים שמיוצרים או מיובאים לארץ, עשרות אלפי חומרי גלם, שיטות יצור שונות ועוד...

והפיקוח על כל אלה הוא קשה ומורכב- עוד לפני שדיברנו על מקומות "קטנים" לייצור אוכל ובישול. קייטרינגים, מסעדות, דוכני מזון מהיר, אולמות שמחות, בתי ספר, בתי חולים ועוד. פיקוח על הגופים והאנשים השונים הללו מצריך עבודה אדירה ופרטנית.
הנקודה השניה היא שלפחות מבחינה מערכתית אין בתחום "רשעים". למרות הטענות, הלא קלות לעיתים, ששמענו, ולמרות שבמקומות רבים התעוררו קשיי כשרות עצומים, הרי שרוב העוסקים במלאכה משתדלים מאוד לעשות עבודה נאמנה. הם חולקים ביניהם בהרבה נושאים, החל ממחלוקות הלכתיות ועד לשעות עבודה ותנאים סוציאלים, אולם כל אחד מהגופים משתדל להתמודד עם העבודה ברצינות.
הנקודה השלישית והאחרונה היא כוחו העצום של הציבור. כמעט כל מי שדיברנו איתו בנושא ציין שוב ושוב עד כמה הציבור חזק ויכול לשנות. עד כמה שאלות "תמימות" למשגיח יכולות לשנות כשרות במוסד שלם ועד כמה יבואנים חוששים מכך שהם יתפסו בזיוף. לחץ ציבורי בנושא הכשרות, הסכימו כולם, מביא לשיפור של ממש במערכת.

וכעת נתחיל מתחילה.
מזה מאה שנה, פחות או יותר, רבנויות מקומיות נותנות כשרויות לגופים שונים שבתחומי המושב שלהם. זוהי גם ההגדרה החוקית- רב מקומי (ולא הרבנות הראשית לישראל, לדוגמא) הוא זה שיכול לחתום או לא לחתום על תעודת כשרות. אגף הכשרות ברבנות הראשית לישראל קיים בערך עשרים שנה והוא פועל על גבי הרבנויות המקומיות. האגף יכול לפרסם נהלים, לקבוע הגדרות הלכתיות וכדומה, אולם למעשה הוא לא יכול לכפות על רבנות מקומית לקבל או לפסול נוהל כשרותי מסויים. הרבנים המקומיים הם אלה שפוסקים האם ואיך לתת תעודת כשרות לעסקים השונים או את מי להעסיק כמשגיח ובשטח בהחלט נוצרים הבדלים בין רבנויות שונות ורבנים שונים.
עיקר הבעיות, לדעת כולם, באות לידי ביטוי ב"מקומות הקטנים", בתי אוכל, שירותי הסעדה או אולמות שמחות שבהם מועסק משגיח מקומי. מקומות אלו מייצרים מגוון עצום של מאכלים, משתמשים בחומרי גלם משתנים תדיר ונתונים לפיקוח פחות קפדני בשל העובדה שלא ניתן להחזיק משגיח יום שלם בכל דוכן פלאפל. בקווי ייצור, מפעלים גדולים וכדומה- הפיקוח קל בהרבה. מגבשים נהלים, מציבים (בדרך כלל) משגיח בשכר במפעל וכך ההשגחה היא משופרת. אולם במקומות הקטנים התהליך הזה הוא בלתי אפשרי...
על רקע זה הקימו בישיבת אלון מורה את ארגון "כושרות". הרב משה כץ, ראש הארגון, סיפר לנו שהארגון נולד בעקבות חתונה של אחד התלמידים בישיבה. "כאשר הגענו לאולם נכנסו כמה חברה למטבח כדי לדבר עם המשגיח... ופשוט לא מצאנו מישהו כזה. גם תעודת הכשרות היתה לא בתוקף והתברר שפשוט לא ניתן לאכול במקום. באירוע הבא שלחנו מספר בחורים בבוקר האירוע למקום ולאט לאט התברר שגם זה לא מספיק ושלעיתים צריך לבוא יום קודם ולבדוק מה נכנס למטבח ואיך המשגיח עושה את עבודתו".

• - ש: "מה הכוונה איך המשגיח עושה את עבודתו, אתם לא משגיחים במקום?"
• - ת: "לא. אנחנו מפקחים. אנחנו בודקים שיש משגיח במקום, שהוא יודע את העבודה ושהוא מכיר את הנהלים של הרבנות הראשית. תתפלא כמה משגיחים אפילו לא יודעים שיש דבר כזה. חלק אחר של המשגיחים אולי מכיר את הנהלים אבל לא מאמין בהם וכדומה. התפקיד שלנו הוא לבדוק אם באולם המסויים הזה מכירים ושומרים על הנהלים שהרבנות קבעה".
• - ש: "וזה בעצם מה שכושרות עושה?"
• - ת: "מבחינתינו זה לא התפקיד המרכזי שלנו. אנחנו רואים את עיקר העניין בהסברה, בלהביא למודעות. הציבור הדתי לאומי לא יודע מה אפשר לאכול, מה מותר ומה לא ואנחנו עושים מאמצים להכניס את העניין למודעות ציבורית. אנחנו מעבירים ימי עיון בישיבות, משוחחים עם רבנים ומנסים להביא למצב שבו הציבור יברר וישאל לפני שהוא אוכל ".
• - ש: "איפה היית מגדיר את עיקר הבעיה הכשרותית, ומה ניתן לעשות בנוגע לזה?"
• - ת: "עיקר הבעיה לדעתי הוא בתחום של הידע והרצון של המשגיחים במקומות הקטנים ובבתי האוכל שבהם המשגיח מגיע רק פעם ביום. אנחנו רואים את תפקידנו בחיזוק הרבנות ופיקוח על ה"משגיח הסופי". אנחנו לא נכנסים למקום שהרבנות לא מסכימה שנכנס או אפילו אם המשגיח מביע התנגדות. המטרה היא להראות לו את הנהלים, את הבעיות וכדומה."
• - ש: "מהם התחומים שבהם אתם נתקלים במירב הבעיות?"
• - ת: "בראש ובראשונה, בישולי עכו"ם (נושא בישולי עכו"ם חזר שוב ושוב בכל השיחות שניהלנו, עם משגיחים, מנהלים,מפקחים ועוד. זו בעיה בכל הכשרויות, כולל בבדצי"ם ובטח ובטח בכשרויות שבאות מחו"ל, כולל המהודרות ביותר שבהן. י.ח.), אולם גם הקפדה על הגעה בזמן, הכנסת מוצרים עם הכשר, ידע הלכתי ועוד".
• - ש: "ומה עושים אם רואים דברים שלא ייעשו?"
• - ת: "אז אנחנו קוראים לאנשי הרבנות. בחלק מהמקרים הרבנות יכולה גם לשלול תעודה... זה מורכב ותלוי בהמון גורמים בשטח. יש בהחלט רבנויות שבהם הרבנים החלטיים במיוחד... אבל אני מדגיש שמה שחשוב זה הלחץ של הציבור... אם הציבור היה יודע את העובדות הוא היה מקשה מאוד על המשגיחים, שואל שוב ושוב... פעמים רבות המשגיח חרדי ומבחינת תפיסת עולמו מזרוחניקים אוכלים הכל... ואז הוא אומר שזה כשר. צריך להקשות עליו, לשאול אם הוא היה אוכל, לשאול האם "בן תורה" (בהגיה אשכנזית) היה אוכל וכדומה. תתפלאו איך התשובות משתנות".

גם הרב אליקים לבנון, ראש הישיבה באלון מורה ונשיא כושרות, מדבר על החשיבות הרבה של השינוי בתפיסה-
"המטרה של כושרות היא כפולה- מצד אחד לאפשר לאנשים לארגן אירועים ולפקח עליהם מבחינה כשרותית, שזה דבר פרטי שכל אחד עושה לעצמו, ומצד שני הרצון להביא למודעות את הבעיות והמורכבות של הכשרות בעולם המודרני, מתוך שאיפה להכניס את הציבור הדתי לאומי לעולם הכשרות. צריך לדעת שפסילה של כשרות היא "חרב פיפיות", לא צריך לומר- "אל תאכל כאן", אלא צריך לומר "יש כאן בעיה כזאת וכזאת, נפתור אותה ביחד ואז נאכל כאן".".

שאלתי את הרב לבנון לגבי הטענה שאם רב עיר, מכובד ורציני, חתום על תעודה, הרי שמן הסתם האוכל כשר ושיש בכך משום לשון הרע לומר שזה לא כך ושגם אם ישנן בעיות מדובר על "בעיות דרבנן", בעוד שלשון הרע הוא איסור מהתורה.

• - "כל מי שמצוי בעולם הכשרות יודע שאמירה כזאת היא תמימות שלא במקומה. יש בעיות, וחלקן בעיות חמורות... אם מוצאים משהו לא בסדר זו קושיה על הרב שנותן את הכשרות, אולם זו תמימות לא בריאה לומר "יש תעודה אז הכל כשר". בישולי עכו"ם, לדוגמא, זה עניין פרוץ מאוד. ניתן כמובן לטעון שזה דרבנן, אבל גם מוקצה זה איסור דרבנן, האם יעלה על הדעת שרב יתיר להסתובב עם פלאפונים בשבת "כי זה דרבנן"?
• - ש: "אם כך, אז מה החזון של כושרות?"
• - ת: "בראש ובראשונה להמשיך את ההרצאות, למעשה מדובר על ימי עיון עמוסים מאוד, ולהפיץ את המודעות... להגביר את השקיפות, שכל אחד ואחד ידע מה הוא אוכל, מה המשגיח יודע ומה לא... השקיפות היא חשובה מאוד, היא ביסוד העניין. בסופו של דבר ישנה מטרה גם לגבש גוף מעשי שיעסוק בנתינת כשרות".

ברבנות הראשית מודעים לסוג הבעיות והטענות שמועלים על ידי אנשי השטח כדוגמת אנשי כושרות וראשי מחלקות לכשרות. לפני שמונה שנים הציגה הרבנות תוכנית בשם "כשרות אלפיים" שנועדה להתמודד עם חלק מהבעיות. שוחחנו עם הרב אמוץ שריג, שמונה מטעם הרבנות לפקח ולקדם את התוכנית:
"לתוכנית יש שלוש מטרות מרכזיות", אמר לנו הרב שריג, "הראשונה היא להעלות את רמת הידע של המשגיחים, בעזרת מבחן מקצועי והרצאות. במסגרת הזו גם פרסמנו את ספר נהלי הכשרות של הרבנות הראשית. השניה היא להעלות את תנאי ההעסקה שלהם, שיפור שכר והכנסת כל המשגיחים לתנאי עבודה שווים וברורים (כיום חלק ניכר מועסק ב"שחור") וכן לגרום למצב שבו המשגיחים אינם מקבלים את שכרם ישירות מבעל העסק שבו הם עובדים. המטרה השלישית היא למחשב את כל מערכת המוצרים שבהשגחה, אלה שנפסלו לשימוש על ידי מחלקת היבוא, הזיופים וכו'. כך שלא ניתן יהיה להעביר את הבר קוד של מוצר בעייתי מבחינת כשרות. בסופו של דבר המטרה היא שאנשים יבחרו במקצוע ההשגחה שלא כמוצא אחרון, העלאת הרמה של המשגיחים והגדלת הפיקוח".

נדמה שגם כאן, כמו בתחומים אחרים בנושא הכשרות, הבעיה היא לא הרעיונות החיוביים אלא ההורדה לשטח. שוחחנו עם ראש מחלקת כשרות במועצה איזורית גדולה, רב ומורה הלכה, על הבעיות השונות שבהן הוא נתקל תוך כדי עבודה ועל תוכנית כשרות אלפיים.
"הבעיה היא שלרבנות הראשית אין למעשה שיניים. על פי חוק הכשרות רב מקומי הוא זה שמוסמך לתת כשרות ולכן ממילא כל רב בוחר האם לקבל או להתעלם מספר הנהלים. קשה לשכנע ואי אפשר להכריח אף אחד לקבל את הנהלים ובפועל רק במקומות בודדים המשגיחים מקבלים את שכר המינימום של הרבנות הראשית (37 ₪ לשעה) או מועסקים על ידי קבלן חיצוני. ברוב רובם של המקומות המעסיקים הם בעלי אולם השמחה או בית האוכל וזו כמובן בעיה ברורה מאליה. ישנה גם בעיה של "תחרות לא בריאה". אם אני מחליט, לדוגמא, שבכל אירוע שבו מבשלים במקום (מה שנקרא "על האש") צריך להיות משגיח כל זמן הבישול, בעל הקייטרינג צריך לשלם למשגיח על כל אירוע כ400 ₪, שיכולים להיות 4 שקלים למנה. ואז הוא יכול לומר- הרי הרב האיזורי שלידך לא מחייב משגיח בזמן האירוע. אולי אני אסע כמה קילומטרים ואקבל כשרות אחרת".
לראש מחלקת הכשרות יש בעיה גם עם השיטה של כושרות-
"זו לא חוכמה לבוא למקום, לראות משהו לא בסדר ולהגיד לא לאכול. ההתמודדות בפועל היא לא פשוטה ולמעשה צריך לבחון שוב ושוב מה קורה בפועל. העלאת המודעות היא חשובה, אבל היא חלק מההתמודדות... חייבים לקבע נהלים ולמעשה אין דרך להכריח אף אחד לקבל אותם".

ובכל זאת ישנן רבנויות רבות ש"עשו את זה". כל העוסקים בכשרות יכולים למנות מקומות (ברוב המקרים, מקומות מקבילים) שבהם הרבנות המקומית הפכה את ההשגחה למשהו משמעותי. השיטה? פיקוח על המשגיחים, הרצאות והגדלת הידע שלהם, העסקת המשגיחים על ידי גוף חיצוני וקביעת נהלים ברורים וחד משמעיים.
איננו רוצים למנות את כל המקומות ה"טובים" כדי לא לפגוע במקומות שהיו צריכים להיכלל ברשימה, אבל כמעט כל הדוברים ציינו את ההשגחות של הרב לנדא ושל רבנויות צפת ורחובות.

גם למחלקת הכשרות הכללית ישנן הישגים ברורים שניתן למנות, כמו ההפיכה של שימוש ב"ירקות עלים ללא תולעים" לסטנדרט ברוב המקומות בארץ, הישג שלא היה ברור מאליו עד לפני כמה שנים.

בנקודה אחת, מפתיעה, כמעט כולם מסכימים- ההשגחה בארץ היא פשוט מעולה לעומת ההשגחות שמגיעות מחו"ל. "המקום הכי גרוע בארץ, יותר טוב מהבד"ץ הכי מחמיר בחו"ל", אמר לנו אחד הדוברים. במוצרים שמגיעים מחו"ל ישנן בעיות של בישולי עכו"ם, של השגחות לא מוכרות, בעיות של חדש ויין נסך. ישנה התעלמות מוחלטת מפסיקה ספרדית והסתמכות על הפוסקים האשכנזים בלבד ועוד. אם כאן קשה להשגיח- שם זה מלחמה של ממש.

גם הרב חיים לסרי, ראש מחלקת היבוא של הרבנות הראשית, מסכים שהכלי העיקרי הוא לחץ של הציבור.
"אנחנו עוסקים בעיקר בפיקוח על המוצר שמגיע לארץ, אנחנו בודקים כל מוצר וקוד ייצור ומשווים בין התאריכים המושגחים למה שמגיע בפועל, אנחנו עוקבים אחרי תעודות המשלוח של חומרי גלם רבים מספור ומוודאים שהן תואמות למוצר שהגיע בפועל ועוד", אומר הרב לסרי.

• - ש: "ומה עושים כשמישהו מזייף?"
• - ת: "חשוב להדגיש שהכח העיקרי שלנו הוא הפרסום של המוצר כמזוייף, בין על ידי הפרסומים של מחלקת הכשרות לציבור ובין על ידי המשגיחים של המקומות הגדולים שלא מכניסים את המוצר למקום. זה כח אדיר. גם אם אנחנו מצליחים להטיל קנס על זייפן, כמעט ואין משמעות לאלפיים שקלים למישהו שהביא מכולות בשווי של מיליון ₪. אבל אם הצבא לא מסכים להכניס את המוצר- זו יכולה להיות התמוטטות מצדו. גם רשתות השיווק וגם גופים נוספים. אנחנו מאוד שמחים שאנשים שואלים, מבררים ופונים בפקס או במיילים כדי לדעת מה כשר ומה מזוייף- זה מקור הכח שלנו."
• - ש: "מה רמת הזיופים בפועל? וכמה מתוכם הם זיופים של ממש וכמה טעויות?"
• - ת: "הרוב הגדול של המוצרים כשר ומאושר. כמעט ואין זיופים בעבודה השוטפת... אני יכול לומר בוודאות שמי שקונה מוצר בסופר, בלמעלה מ95% המוצר הוא מה שכתוב עליו, דהיינו בהשגחה של הרבנות המדוברת עם אישור של הרבנות הראשית... ישנן מה שקרוי "יבואנים פרללים", שיכולים לזייף, אולם רוב היבואנים לא יקחו את הסיכון. עיקר העבודה היא למנוע טעויות, או לגלות אם מישהו שינה תאריך בתעודת משלוח (לדוגמא: ההשגחה על המפעל היתה בין א ניסן ליג ניסן והבעלים "מותח" את ההשגחה עוד כמה ימים. י"ח), ולהודיע לחברות המזון ולרשתות השיווק מה בסדר ומה לא."
• - ש: "ומה לגבי הכללים ההלכתיים שעליהם אתם מקפידים?"
• - ת: "מדובר על כללים ברורים מספר הנהלים של הרבנות. אנו בודקים שאין איסור חדש, בישולי עכו"ם לפי הרמ"א לפחות, שימוש ביין נסך וחומרים לא כשרים ודברים דומים. חשוב לזכור שאנחנו לא נותנים את הכשרות בפועל, אנחנו מוודאים שהרב נותן הכשרות מוכר ושהוא בעל סמכות לתת כשרות... זו משימה כבירה בשל כמות החומרים והאוכל שמיובא לארץ".
• - ש: "ישנה אפשרות חוקית לעצור יבוא?"
• - ת: מבחינת החוק, מותר להביא לארץ כל דבר,מה שאסור זה לכתוב "כשר" על המוצר, את זה רק אנחנו יכולים לאשר... אבל אם מישהו מחליט להקים בד"ץ בטיחואנה ולכתוב "בהשגחת וועד הכשרות המהודרת טיחואנה", הוא יכול לעשות את זה. לא יעצרו אותו במכס, אם אתה מבין למה אני מתכוון. לכן חשוב מאוד לשים לב שכתוב על המוצר "באישור הרבנות הראשית לישראל", דבר שמוודא שגוף הכשרות הוא גוף מוכר.

נקודה נוספת שלא מוטלת במחלוקת היא תופעת ההשגחות הלא מוכרות שפורחת לאחרונה. התופעה התחילה בירושלים, שם הוקמו מספר "בצדי"ם" לא מוכרים והיום זה הגיע לתל אביב ולצפון. "מדובר בכלום", אמרו לנו הדוברים השונים, "גופים חסרי כל ידע שבוחרים שמות כמו "ועד המהדרין", "נזרי הכשרויות" ועוד.... ופשוט מציפים את הארץ. זה פשוט לא כשר, בכלל, אין משגיח ואין שום משמעות לתעודות הללו".

חשוב מאוד לראות שישנה רבנות מוכרת, או גוף שאתה מכיר, חשוב לבדוק ולברר וחשוב לא פחות לשאול וללחוץ. בסופו של דבר זה תלוי בנו... הטכנולוגיה המודרנית ותרבות השפע מקשות מאוד על עבודת ההשגחה, אולם לחץ צרכני הוא המפתח.


טיפים:

הטיפים של הרב משה כץ, כושרות-

- לשאול ולברר לפני שאוכלים בבתי אוכל למיניהם. - לא לסמוך על מדבקות חיצוניות, רק כיתוב על גוף המוצר. - לא לסמוך על הסטיגמה של "בצדי"ם מחו"ל", כמעט תמיד תוצרת הארץ יותר מפוקחת. - הבעיה לא בנהלים,אלא בשמירה על הנהלים, ודאו שזה קורה.

הטיפים של ראש מחלקת כשרות בצפון-

- לבדוק שיש משגיח באירוע. - לשאול את המשגיח "האם בן תורה יכול לאכול פה", או עדיף- "מה פה יכול לאכול בן תורה".

הטיפים של ראש מחלקת היבוא של הרבנות הראשית-

- לבדוק שכתוב על המוצר "באישור הרבנות הראשית לישראל". - לשאול, לבדוק באתר האינטרנט של הרבנות, לקבל בפקס את המוצרים המזוייפים חפשו ברשת את "אגף הכשרות" ותוכלו למצוא שפע של מידע, כולל זיופי כשרות, טלפונים, פקסים ועוד. ניתן גם להירשם ולקבל את עדכוני הכשרות באופן קבוע. - לא להתבייש לשלוח פקסים עם שאלות ספציפיות- האם המוצר הזה בסדר? האם הרב פלוני באמת מוכר? - להיות חכמים. לדוגמא- חומץ בן יין הוא מוצר שאומר דרשני כשהוא בא מחו"ל. שהרי למה שמישהו יהפוך יין כשר וטוב לחומץ? אם ראית מוצר כזה, להתקשר ולשאול.

הטיפים של הרב אליקים לבנון-

- חשוב להגביר מודעות, ליצור מצב שבו יהיה ברור שגם "כיפות סרוגות" מתעניינים בכשרות. - לא לפסול, אלא לומר, "אם היתה לכם תעודת מהדרין, הייתי אוכל". או "רק תשפרו את הבעיה הזו, וזה יהיה בסדר". - להביא הרצאות לישיבות ומוסדות... לדעת יותר. - לא להיות תמימים ללא יסוד, ישנן בעיות שצריך לפתור.