"ומן המקדש לא יצא" - האמנם?

פרשת "אמור" פותחת בהלכות שקשורות לקדושת כהן הדיוט, ועוברת להלכות שקשורות לקדושתו המיוחדות של כהן גדול, וביניהם ההלכה הבאה: "ומן המקדש לא יצא". מה פשרה של הלכה זו? וכי על הכהן הגדול להישאר כל ימיו בבית המקדש? חז"ל דרשו "מן המקדש לא יצא - מקדושתו לא יצא", והעמידו את הפסוק במציאות שאחד מקרוביו מת, ובמקרה כזה, מפני חשש שיבוא להיטמא, ואז 'יצא מקדושתו', נאסר עליו ללוות את המת. אמנם, אין הכתוב יוצא מידי פשוטו, וננסה להבין מדוע נקטה התורה בלשון זו. גם המשך הפסוק, שבא כהסבר להלכה לעיל, לא לחלוטין מובן: "כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו". לכאורה השמן שבו נמשח הכהן הגדול ביום כניסתו לעבודה כבר לא נמצא 'עליו'?!

פתח להבנת העניין מונח ב'מנחת חינוך' (ו, יב). זו המנחה אותה מקריב כל כהן ביום כניסתו לעבודה, ובאופן תמוה קובעת התורה שאף כהן גדול צריך להקריבה בכל יום. מדוע?

נראה שכוונת התורה היא, שהכהן הגדול צריך להרגיש בכל יום כאילו הוא נכנס לעבודה מחדש, "יהיו בעיניך כחדשים", ולכן הוא מקריב בכל יום מנחת חינוך. לפי זה מובן מדוע רואה התורה את שמן המשחה כדבר שעדין נמצא 'עליו' - כביכול בכל יום הוא נמשח מחדש. לפי זה ניתן להבין גם את איסור היציאה מן המקדש: כשם שבשבעת ימי המילואים, ימי כניסת הכוהנים לעבודתם, נאסר עליהם לצאת מפתח אוהל מועד (ח, לג), כך הכהן הגדול, שכאמור בכל יום נכנס לעבודתו מחדש, כביכול נאסרה עליו היציאה מן המקדש לעולם. הכהן הגדול, האדם שכל כולו מקושר לעץ החיים, ומן המקדש לא יצא, זוכה לראות כל יום כדבר חדש. דמותו של הכהן הגדול מסמלת בחינה שקיימת בכל אחד מאיתנו, והיכולת שלנו לקום ולחיות בכל יום חיים חדשים, תלויה בקשר שלנו למקדש, לתורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה".

שבוע שלישי מידת התפארת: המיצוע שבין שתי המידות הקודמות - חסד וגבורה. האיזון הנכון בין השפע והצמצום, ובין הרוח והחומר, כיעקב אבינו איש תם.

שבת שלום!